חובב הפיצה הגדול בעולם

זה יום ראשון בבוקר בעיר ניו יורק, ובעוד רוב בניו יורק כנראה ישנים, אני קם מוקדם, עומד לעלות על אוטובוס בית ספר.

לפני שאתה מרחם על כך שאני צריך ללכת לבית הספר ביום ראשון, דע שזה לא האוטובוס הממוצע שלך. כן, הוא גדול וצהוב, אבל האוטובוס הזה לא נוסע לאף בית ספר. במקום זאת, זה לוקח אותי ו-32 אחרים ברחבי הרובעים של העיר ניו יורק לאכול פיצה.

הרבה פיצה.

אֵיך?

מַדוּעַ?

הכל בגלל סקוט ווינר, הברוקלין בן ה-34 שהוא אולי "חובב הפיצה המקצועי" היחיד בעולם (כפי שהוא מכנה את עצמו). הוא מחזיק שיא גינס, מחבר "ויוה לה פיצה", אחד משני שופטים אמריקאים בגביע העולם בפיצה באיטליה, הבעלים של העמותה "Slice Out Hunger" והבעלים שלסיורי פיצה של סקוט(נפתח בלשונית חדשה)- חברה שלוקחת לקוחות להרפתקאות אכילת פיצה ברחבי העיר ניו יורק.

התוודעתי לסקוט לראשונה בפברואר 2016 כשראיתי אותו בסיפור Snapchat Discover ליום הפיצה הלאומי מראה את אוסף קופסאות הפיצה שלו. סקוט מחזיק בשיא גינס עבור האוסף הגדול ביותר של קופסאות פיצה על פני כדור הארץ (אבל על כך בהמשך). ידעתי שאני צריך לפגוש אותו, ולפני שידעתי את זה ישבנו ב-John's of Bleeker ודיברנו על פיצה.

לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שסקוט רואה פיצה בצורה שרובם לא רואים. כשנכנסנו למסעדה, הוא מיד בירך את הצוות עם חמישיות ו'מה שלומך', והיה ברור שהוא חלק מהמשפחה. ג'ון הוא בית ספר קלאסי וישן שקיים מאז 1929 - מוסד בעיר ניו יורק. סקוט אמר לי שאחד הדברים האהובים עליו במקום הזה הוא כמה הרצפה בלויה, ממש מתחת לרגלינו. הוא אמר לי כמה מדהים שאלפי אנשים ישבו בתאים האלה, עם רגליהם על הרצפה הזו, ואכלו את הפאי הקלאסי הזה יום אחר יום. סקוט רואה את האהבה המתמשכת לפיצה ברצפות ומאמין שזה דבר יפה.

אז הנה אני כמה חודשים מאוחר יותר, יוצא לסיור פיצה ברחבי ניו יורק עם סקוט. ב-Scott's Pizza Tours (SPT) יש סיורים בכל ימות השבוע, אבל סיור האוטובוס שאני נמצא בו מתרחש רק בימי ראשון. במהלך שאר ימות השבוע החברה עורכת סיורים רגליים בשכונות פיצה שונות, כולל גריניץ' וילג', האיסט וילג' והלואר איסט סייד ומרכז העיר ברוקלין וויליאמבורג. סיורי ההליכה 40$ לאדם, כוללים שלוש עצירות לפיצה, ונמשכים כ-3 שעות. הסיור באוטובוס יעלה לכם 65 דולר לאדם, אבל תקבלו ארבע תחנות פיצה, מספר רבעים ו-4.5 שעות של חוכמת הפיצה האינסופית של סקוט. בנוסף, כנראה שתהיו כל כך שבעים שלא תצטרכו לקנות לעצמכם ארוחת ערב.

כל סיור שונה, אבל היום אנחנו מתחילים ב-Lombardi's, אחת הפיצריות הוותיקות ביותר בניו יורק. אנחנו נכנסים לפני פתיחתו, עם חדר שלם בפיצה צפופה תמיד המוקדש ל- Scott's Pizza Tours, ושוב מטופלים כמו משפחה. הסיור הזה לא עוסק רק באכילת פיצה - הוא עוסק בהבנת פיצה והערכת המורכבות שלה - אז סקוט מתחיל בהסבר ההיסטוריה של הפיצריה ואז מתעמק בהבדלים בין תנורי פחם, תנורי עץ ותנור גז. מעולם לא חשבתי ששיחה על תנורים יכולה להיות כל כך מרתקת, אבל ההתרגשות של סקוט מזה מדבקת.

כשאנחנו מתיישבים, אנחנו מגלים שכל אחד מאיתנו קיבל עיתון Pocket Pizza Journal. "אלה הם חלק חשוב מהסיור", אומר לנו סקוט, ומסביר כיצד עלינו לרשום את המחשבות שלנו על הפיצה בכל תחנה בסיור. איך היה לזה טעם? מה היה יחס הגבינה לרוטב (CSR)? באיזה סוג תנור השתמשו? למרות שהוא רוצה שנהיה ספציפיים ומיוחדים, הוא מאוד ברור לגבי דבר אחד; "כשאתה אוכל את הפיצה שלך, פשוט תהנה ממנה. כן, ננתח את זה יותר מדי, אבל פיצה היא בשביל ליהנות."

סקוט אכל וניתח אלפי פרוסות פיצה בחייו, אז רציתי לדעת אם יש לו פייבוריט. עם זאת, הוא אמר לי שהוא לא. הוא רואה את היופי בכל סוגי הפיצה. הוא אוהב קרום דק, קרום סמיך, גבינה פשוטה, תוספות אקזוטיות, מוצרלה דלת לחות, מוצרלה טרייה (אלה מונחים שלמדתי מסקוט). כשביקשתי ממנו לתאר את הפרוסה המושלמת שלו, הוא אמר:

אחרי Lombardi's אנחנו עולים על האוטובוס, ואנחנו הולכים לתחנה מספר שתיים: Luzzo's באיסט וילג' של מנהטן. שוב, סקוט מברך את השרת שלנו קרלו כמו אח אבוד שהוא רואה את אחיו בפעם הראשונה מזה שלוש שנים. כאן מדברים על בצק, טמפרטורות בתנור (סקוט מביא מדחום שבעזרתו אנו מודדים את הטמפרטורה של התנור ושל הפיצה), וסקוט שואל אותנו מה אנחנו חושבים על הפיצה.

"אתם לא יכולים לטעות בטעם שלכם", הוא מזכיר לנו. "אתה אוהב את מה שאתה אוהב, ואם אתה אוהב את זה, זה טוב."

בחזרה לאוטובוס, סקוט אומר לנהג שהוא קיבל החלטה. "בוא נלך לבנסונהרסט. נתקשר לחבר'ה כשנצא 10 דקות". ועם זה, אנחנו קופצים על הכביש המהיר ויוצאים לבנסונהרסט, ברוקלין.

על הדרך, אנחנו מדברים על רוטב. אנחנו מדברים על ההבדל בין "רוטב פוך-עגבניות-שלמות-לא-מבושלות" לעומת "רוטב-עגבניות-שימורים פלוס-רסק עגבניות, שמוסיף רמה של מתיקות וחוסן". סקוט מספר לנו על התקופה בה שפט בתחרות פיצה באיטליה בה טעם למעלה מ-50 פיצות מרגריטה ביומיים. "מדהים איך אתה מבחין בכל ההבדלים שלהם כשאתה טועם אותם גב אל גב", הוא מסביר.

זה מה שכל כך מגניב בסיור פיצה, הוא אומר. "זה כמו להיות בספארי. אנחנו חווים כל פיצה בסביבת הגידול הטבעית שלה, ואנחנו יכולים להשוות ביניהן אחת ליד השנייה".

לפני זמן מה, שאלתי את סקוט אם אי פעם נמאס לו מפיצה. הוא אמר לי, "זה משהו שאני באמת מודאג ממנו - האם אי פעם אמאס מפיצה - כי אני מפחד מזה שיקרה, אבל התשובה היא לא." הוא אמר "ככל שאני לומד על זה יותר וככל שאני נכנס לזה יותר, כך האהבה שלי אליו גדלה לגמרי".

הוא גם אמר:

כשאנחנו מגיעים ל-J&V Pizza (ג'וני וויני) בבנסונהרסט, אני מבין שזו הסיבה שאני בסיור פיצה באוטובוס של בית הספר. זה לראות מקומות כאלה -- מקומות שלעולם לא תגיע אליהם לבד. דמיינו מסעדת פיצה ברוקלין של פעם, שלא השתנתה מאז שנות ה-60 ומוכרת בירות של 3 דולר לצד קלצונה ופרוסות סבתא, ואתם מדמיינים את J&V Pizza. זה מסוג המקום שחשבת שכבר לא קיים בניו יורק, אבל כן - וסקוט יודע איפה למצוא אותו.

סקוט אומר שרעיון סיור הפיצה נוצר כשגר בניו ג'רזי, בילה סופי שבוע בטרקים למקומות פיצה מפורסמים עליהם קרא עם חבריו. כל כך הרבה חברים רצו להצטרף לכיף, ביום הולדתו שנה אחת, סקוט שכר אוטובוס בית ספר והזמין את כל חבריו להגיע ל-5 פיצריות ביום אחד. חבריו התמכרו ואמרו לו ליצור סיור מקצועי.

"אתם משוגעים," הוא אמר שאמר להם, "אבל שישה חודשים לאחר מכן עשיתי את זה."

הילוך תשע שנים קדימה והנה היינו באוטובוס, לקראת המקום הרביעי והאחרון שלנו, הפיצה הטובה ביותר בוויליאמסבורג, ברוקלין. בדרך, סקוט מציגהספר שכתב(נפתח בלשונית חדשה)על הנושא שכולם רוצים לדעת עליו...אוסף קופסאות פיצה עם השיאים.

יש לו כיום כ-1250 קופסאות והאוסף ממשיך לגדול. השאלה הנפוצה ביותר שהוא נשאל היא 'איפה אתה שומר את כולם?', ורובם משוטחים ונשמרים בארון בדירתו. הוא אישית לא אכל את כל הפיצות מהקופסאות כי הרבה פעמים אנשים שולחים לו קופסאות פיצה מכל העולם. רק ב-18 מתוך 1250 היו באמת פעם פיצה.

סקוט מכיר את הסיפור מאחורי כל קופסת פיצה. בחר כמה מתוך ערימה באקראי הוא סיפר לי על אחד שנשלח מחברים שהיו בשייט נסיכות, אחד שממחיש סצנה בסרט, ואחד שהיה מיוחד לחג.

הוא אמר שבעצם קיבל אחד בדואר וכשהוא פתח אותו איתי, זה מה שקרה:

זה בטוח לומר שאנשים רבים אוהבים פיצה. למעשה, זה אפילו יכול להיות האוכל האהוב על אנשים רבים. למרות זאת, מה יש בפיצה שגורם לסקוט לאהוב אותה עד כדי כך שהוא מקדיש לה את חייו? הוא אומר שזה בגלל שפיצה מפגישה אנשים, וכולם, לא משנה מי אתה ומאיפה אתה בא, יכולים ליהנות ממנה באותה מידה.

"זה תמיד היה סביר", הוא אומר, ו"כל אחד יכול להיות חובב פיצה. אתה יכול להיות מיליארדר ולהתעסק בזה; אתה יכול להיות חסר בית ולהתעסק בזה, אתה יכול להיות פועל בניין ולהתעסק בזה; אתה יכול להיות בנקאי ולהתעסק בזה. זה פשוט שם עבור כולם".

קופסת הפיצה מסמלת נוחות, חברים ונוסטלגיה. זה סימן לזמנים טובים שיבואו ותזכורת לזיכרונות חמים מהעבר שלך.

כמובן, לא מזיק שהפשטידה הצ'יזית בפנים היא גם פשוט ישנה וטעימה.