זה לקח מספר טיולים ושבועות של תכנון לצלם גרמנייונתן דנקו קילקובסקי(נפתח בלשונית חדשה)כדי להצליח להתגנב אל הפגר של קוסטה קונקורדיה. כלי השיט יושב, עדיין חלקית מתחת למים, עוגן לחומת ים לאחר שנגרר לשם, שם הוא ממתין לפירוק. בשחייה אל הספינה, הצליח קילקובסקי לצלם את התמונות הראשונות של החדרים הפנימיים מאזטבעה ב-2012(נפתח בלשונית חדשה). בעוד שמשמר החופים הניח לצלמי העיתונות לעלות על הסירה, הם הורשו לצלם רק את השטח החיצוני ואת האזורים המוטלים עליהם סנקציות.
להיות לבד על הספינההיה עולם אחר ומפחיד. "קשה לתאר, השעות הראשונות עברו כמו סרט. הייתי במצב אוטומטי", אומר קילקובסקי על החוויה. "הייתי מאוד מרוכז בלהצליח, לקח שעתיים או שלוש להיות שם כדי לתת לזה להכות. אפשר היה להרגיש את הפאניקה. מבפנים הוא צפוף, אפשר היה לראות את המזוודות והחפצים האישיים של אנשים עדיין שם".
אחת החוויות הכי מפחידות שהיו לו על הספינה הייתה כשצילם את התיאטרון. בעוד משמר החופים הכניס תאורה למסדרונות ולחללים התועלתניים, שאר הספינה נותרה חשוכה. כדי לצלם את התיאטרון, קילקובסקי הגדר את המצלמה לחשיפה ארוכה, והכניס מספיק אור לחיישן כדי לקלוט מידע שהוא לא יכול לראות בחדר החשוך. רק לאחר שחזר הביתה וערך את תמונותיו, הוא ראה נברשת ענקית עשויה פרצופים זועקים. קילקובסקי חושב שיש בו שירה, ואמר שכל האירוע התנהל כמו טרגדיה יוונית. קפטן חזק שחושב שהוא אלוהים עושה טעות שמסתיימת בכאוס וטרגדיה עם מקהלה יוונית זועקת בכנפיים.
לאחר שקיילקובסקי חזר לגרמניה ועשה סדר בתמונותיו, החל להתפתח הרעיון לספר.קונקורדיה(נפתח בלשונית חדשה)יצא לאור בהוצאת White Press ויצא לאקרנים ביריד הספרים האמנותיים של LA. זה זכה במהירות לתשומת לב מהתקשורת והלקוחות, אבל למרבה הפלא אף מילה ממשמר החופים האיטלקי. כדי לראות עוד מעבודותיו של קילקובסקי, עקבו אחריואינסטגרם(נפתח בלשונית חדשה),פייסבוק(נפתח בלשונית חדשה)או שלואֲתַר אִינטֶרנֶט(נפתח בלשונית חדשה).
