פעם אמריקה הייתה מלאה בבריכות ציבוריות. אז מה קרה? קחו ניחוש פרוע - גזענות.

כפי שדולסה סלואן מסבירהתוכנית היומית, לאחר מלחמת העולם הראשונה, בריכות שחייה ציבוריות בארה"ב זינקו בפופולריות. "ערים ברחבי הארץ החלו לבנות אותן ואלה לא היו סתם בריכות. היו להן חול, מדשאות דשא, חלקן היו אפילו יותר גדולות ממגרשי כדורגל ויכלו להכיל 10,000 איש", אומר סלואן.

"למרבה הצער אנשים שחורים לא הורשו להיכנס למסיבת הבריכה הלאומית הזו", היא ממשיכה. "ערים לא בנו בריכות בשכונות שחורות ואנשים לבנים לא רצו אותנו בבריכות השכונתיות שלהם". סלואן ממשיך ומסביר שאנשים לבנים היו "מודאגים מגברים שחורים שמתערבבים עם נשים לבנות ב'אווירה מינית' כזו".קהילות רבות אסרו על שחורים לשחות בבריכות לבנות.

"בערים מסוימות כמו פיטסבורג,המשטרה פשוט נתנה לשחיינים לבנים ממש להכות שחיינים שחורים מהמים. בבריכה אחת בסנט לואיס, אנשים לבנים חטפו מכות כה אלימות של שחורים, עד שבסופו של דבר הם סגרו את כל הבריכה לתמיד", אומר סלואן. "תארו לעצמכם שאתם כל כך גזענים עד שסוגרים את הבריכה שלכם".

עם התנועה לזכויות האזרח, אנשים ביטל את ההפרדה של בריכות ציבוריות עםהפגנות שנקראות שכשוך וצלילה. עם כניסתו של חוק זכויות האזרח משנת 1964, מסביר סלואן, הורו לבטל את ההפרדה של בריכות, אך הדברים לא הסתיימו בכך. מכיוון שחוק זכויות האזרח לא חל על בריכות פרטיות, שחיינים גזענים נהרו לבריכות לחברים בלבד שאפשרו רק לאנשים לבנים להצטרף כחברים -וזה לא משהו שהושאר מאחור בהיסטוריה.

משנות ה-50 ואילך, ערים סגרו רבות מהבריכות הציבוריות שלהן בעוד שהבריכות הפרטיות הללו נוצרו בכל רחבי הארץ. להיסטוריה הארוכה הזו של גישה לא שוויונית יש השפעות מתמשכות כיום. "בגלל מחסור במקומות לשחות,אנשים שחורים לא שוחים כל כך הרבהוזה אומר את זהילדים שחורים נמצאים בסיכון גבוה יותר לטבוע."