עיישה טיילר היא אחת הנשים העסוקות ביותר בהוליווד: לצד הקול של מרגלת העל לאנה קיין ב-Archer של FX, היא גם מארחת את Whose Line Is it Anyway?, הפודקאסט שלה Girl on Guy ועדיין עושה תוכניות קומדיה. בנוסף, הקומיקאית/שחקנית/סופרת הצליחה גם להרים עבודה שמשקפת את תחומי העניין היותר חנונים שלה.

טיילר משאילה את קולה ל-Watch Dogs, משחק ההאקינג בעולם הפתוח שיצא זה עתה מבית Ubisoft שמפיל שחקנים בעולם המסוכן של שיקגו הקרובה לעתיד. בתור האקר איידן פירס, שחקנים חוקרים את שיקגו ומשתמשים בארסנל רב עוצמה של כלים כדי לשלוט בעיר.

ראה גם:

טיילר ישב עם Mashable לדבר על Watch Dogs, יחד עם איך היא התערבה בעולם המשחקים וגדלה חנונית.

Mashable: איך התערבת ב-Watch Dogs?

עיישה טיילר: יש לי את מערכת היחסים המתמשכת והמקסימה הזו עם אובי כי ערכתי את מסיבת העיתונאים שלהם ב-E3 לפני שנתיים, ואז שוב בשנה שעברה. אני חושב שהרבה פעמים כשאנשים מציגים ב-E3 שהם מנהלים או מפתחים שמעורבים באופן אינטימי במשחקים, או שהם פרזנטורים שלא משחקים בכלל. אז העובדה שהם ידעו שאני גיימר ואוהב לשחק כבר הייתה סוג של קשר מהנה. הם התקשרו ואמרו: "אתה רוצה להיות חלק מהמשחק הזה?"

אתה יכול לדבר על התפקיד שלך במשחק?

אז אני NPC (דמות ללא שחקן). העניין במשחק הזה הוא מאוד המרכז של הטרנד החדש הזה שבו ניתן לשחק בכל חלקי העולם. יש לך את הקמפיין שלך ואתה יכול לצאת מזה ולשחק עם כל דבר בעולם הזה. בדרך זו, ה-NPCs במשחק הזה באמת חזקים. פעם הייתי ממש בעניין של Fallout 3, ואני זוכר שהיו הרבה NPCs שזזו, אבל אף פעם לא יכולת לדבר איתם או ליצור איתם אינטראקציה, הם פשוט דקורטיביים. ומדי פעם, היה NPC אינטראקטיבי, שבו איכשהו אתה יכול לגעת בעולם שלהם. במשחק הזה כולם אינטראקטיביים. אז אתה יכול לפרוץ כל אחד מבני העיר, וכשאתה נתקל באנשים אתה יכול להסתכל על רישומי הבנק שלהם וחייהם האישיים. אז אני חושב שה-NPCs במשחק הזה שונים משאר ה-NPCs במשחקים שאנשים נתקלו בהם. הם קצת יותר חזקים.

אז אתה משחק בעצמך?

אני משחק את עצמי במשחק. כמה מגניב זה?

נתנו לך חשבון בנק יפה?

הם הפכו אותי למיליארדר. אני וורן באפט במשחק הזה, שהוא מאוד מרגש. כולם באינטרנט אומרים, "כמה כסף הרווחת בשנה שעברה?" אני כמו, "קח את זה בקלות. זה המשחק." אני מנסה לפרוץ את הכסף במשחק ולהעביר אותו לחשבון הבנק האמיתי שלי.

אז למדתי לראשונה שאתה גיימר כשעשית את הפוסט הזה בפייסבוק ב-2012. (הפוסט נקרא "גיימרים יקרים") ספר לי על מה גרם לזה.

זה היה מעניין כי כשעשיתי את מסיבת העיתונאים של E3 Ubisoft כל כך התרגשתי לקבל גישה. אני אוהב את E3 והלכתי כבר כמה שנים. כשאתה אוהב משחקים אתה פשוט אוהב להיות לידם. באמת ובתמים ממש ממש התרגשתי מזה. ואז עשיתי את זה וזה היה סופר כיף לי. הייתי מעריץ. שכבתי בצד הבמה כדי שאוכל לראות את כל ההדגמות והטריילרים וכאלה. אנשים צחקו, אבל לא קיבלתי תדריך מראש על הדברים האלה. התרגשתי בדיוק כמו כולם.

ואז אחר כך... הייתי אומר שהתגובה הייתה 50% חיובית ו-50% שלילית בפעם הראשונה שעשיתי את זה. לא אכפת לי שאנשים לא יחשבו שאני מצחיק, לא אכפת לי שהם לא יאהבו את מה שאני עושה, פשוט שנאתי שאנשים אמרו שאני לא גיימר אמיתי. זה שיגע אותי.

אני קומיקאי. לעולם לא תנצח את כולם בחדר וחבל על הזמן שלך לחשוב שאתה יכול. אני לא מצפה לזה. אני חושב שעדיף שיהיו אנשים שאוהבים אותך ואנשים ששונאים אותך מאשר שכולם ירגישו אמביוולנטיים לגביך. אבל כשאנשים הם כמו "אני בטוח שהיא מעולם לא נגעה בבקר בחייה! הגוזלים הלוהטים האלה...", זה גרם לי להיות משוגע. אז כתבתי את המכתב הזה מתוך תסכול באמת. אתה יודע איך אתה מנהל ויכוח עם מישהו בראש שלך? ואתה אומר מה שהיית אומר להם. כתבתי את זה, אבל למען האמת לא חשבתי שזה ישותף כמו שזה קרה. פשוט חשבתי שבפעם הבאה שמישהו יכתוב בעמוד הפייסבוק שלי 'אתם לא באמת משחקים', אני יכול פשוט לשלוח לו קישור. פשוטו כמשמעו, למחרת בבוקר זה קיבל 70,000 לייקים, ועד 24 שעות זה תורגם ל שלוש שפות זה כל כך קשה כשאנשים אומרים לך שאתה לא אוהב משהו שאתה באמת אוהב, ומכאן זה הגיע.

אבל אז בשנה שעברה עשיתי את זה שוב [מסיבת העיתונאים], והתגובה הייתה חיובית בין 70 ל-80%, אז אני לאט לאט מנצח אנשים. זה בא מתוך תשוקה אמיתית לעולם הזה. אני אוהב משחקי וידאו. התלונה הכי גדולה שלי כרגע היא שאין לי מספיק זמן למשחק. כל שנה, אם אני אלך ל-E3, אעשה את מסיבת העיתונאים, ואז אעלה על הרצפה ביומיים הקרובים. אני מתרגש בדיוק כמו כל אחד אחר. למזלי כל השנאה לא הפחיתה את אהבתי למשחקים בשום צורה.

עכשיו, כשיותר נשים מתערבות במשחקים, במיוחד כשהן פותחות ערוצי יוטיוב משלהן, האם יש לך עצה בשבילן?

שונאים נשארים, והם לעולם לא ייעלמו. אל תיתן להם להיכנס לראש שלך. אל תתנו להם להכתיב את הטמפרטורה בתוך הראש שלכם. תמיד הולכים לאנשים שתומכים, ותמיד יהיו אנשים שהם אנטגוניסטים. כשהייתי קומיקאי, וניסיתי להבין מי אני על הבמה, הבנתי שאני פשוט אצטרך להיות אני ובסופו של דבר הקהל שלי ימצא אותי. נשים הן הפלח הצומח ביותר באוכלוסיית המשחקים והקהל שלך ימצא אותך. אבל אני אגיד לך שגברים רבים הגיבו בחיוב לפוסט הזה כמו נשים. כל כך הרבה בחורים אמרו, "אתה יודע מה, אני אוהב את מה שאמרת. אני חושב שזה שטויות. אני משחק עם חברה שלי. אני משחק עם אחותי. אני משחק עם אמא שלי. אני משחק עם אשתי. אני יודע שיש בנות גיימרים שם בחוץ." האמירה הזו כשלעצמה היא אידיוטית, שאתה חייב לאשר שנשים באמת משחקות. אז אני מרגיש שהקולות השליליים האלה יטבעו בסופו של דבר. אי אפשר להשתיק אותם לנצח כי תמיד יהיו מטומטמים בעולם.

אז העצה שלי לנשים האלה היא לעזאזל עם השונאים. די ישר קדימה.

איך הגעת לגיימינג?

ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטן, ואני גדלתי על ידי אבא יחיד. אבא שלי באמת אוהב, אבל הוא רק בחור, אז אני פשוט גדלתי על הדברים שהוא התעסק בו. גדלתי על גב האופנוע, והייתי צופה באגרוף עם אבא שלי. הייתי הולך לארקייד עם אבא שלי; דבר גדול עבורו היה לתת לי 20 דולר ברבעונים ולהוריד אותי בארקייד. זה היה כמו מעון יום של אבא. "רק אל תעזוב. אל תדבר עם זרים. לאבא יש דייט."

אבל גם אני כל כך גבוה מאז שהייתי קטן. הייתי 5'8 אינץ' כשהייתי בן 8. ההורים שלי היו צמחונים. יש לי קשרים עכשיו אבל היו לי משקפיים ממש עבים. ואתה יודע, טכנולוגיית המשקפיים כמו לפני 15 עד 20 שנה -- יכולתי להשתמש בזה כדי לראות אותך גם כדי לשרוף נמלים, התחברתי למדע בדיוני, וההורים שלי לא האמינו בטלוויזיה אז פשוט קראתי כל הזמן, סת' גרין אמר, "אתה לא יכול לקרוא לעצמך חנון אלא אם כן העברת חלק ניכר מילדותך במשחק לבד." אז הייתי כזה. אחד הדברים האהובים עלי לעשות היה שאמא שלי הייתה מורידה אותי לאולם קולנוע בשבת, ואני אקבל כרטיס מזנון. הייתי רואה סרט ואז משחק משחקי וידאו בין לבין, צופה בסרט אחר ומשחק משחקי וידאו בין לבין, והייתי נשאר שם כל היום אז התחלתי עם משחקי ארקייד, ואז התחננתי לאבא שלי שיביא לי את המעט LCD Donkey Kong זעיר, התחנן והתחנן עד שהוא קיבל את זה בשבילי.

נכנסתי למשחקי מחשב כמבוגר, בעיקר עם יותר משחקי פנטזיה כמו Myst ו-Riven ודברים כאלה. ואז שחקן טומב ריידר אובססיבי. ואז במכללה, דברים מטופשים כמו טטריס וחליפת פנאי לארי. ואז אתה נכנס לעסק הזה ולפעמים אתה מקבל דברים מוכשרים. קיבלתי אקסבוקס במתנה ולא רציתי לחבר אותו, כי הייתי כמו, "אני יודע מה זה אומר על החיים שלי." בעלי אמר, "בוא נחבר את זה לחשמל." הוא יכול היה לשחק רק כמה שעות ואז להפסיק. אני לא יכול. אז חיברנו אותו לחשמל והפכתי לשחקן קונסולות אובססיבי. היה לי שבט Halo ואנשים היו באים אלי הביתה לשחק ביחד.

אני לא כל כך משחק באינטרנט כי אני מרגיש שזה רק חור ארנב שאוכל לרדת אליו והם ימצאו אותי כעבור שבוע בחושך בתחתונים, והייתי מפוטרת מכל העבודות שלי. אני משחק עם כל החברים שלי, ואני ובעלי משחקים ביחד, וזה ממש נחמד. אהבתי את Halo, אבל Gears [of War] היה המשחק הראשון עם הקואופרטיב החזק הזה שבאמת אהבתי כי יכולנו לשחק ביחד. אבל כששיחקנו מולטי-פלייר פשוט הרגתי את בעלי, וזה ממש לא טוב לחיי המין שלך, כשאת רק עומדת מעל הגוף המהביל שלו. "לא ידעתי שזה אתה! סליחה, מותק!"

מה אתה משחק עכשיו?

הלוואי ויכולתי לשחק יותר כשטיילתי. כשאני מטייל יש לי הכי הרבה זמן פנוי. אני משחק הרבה משחקי אייפד במטוס. אני אוהב צמחים נגד זומבים. רק שיחקתיעמק המונומנטים, שהיה משחק ממש קצר, אבל ממש יפה. אני יודע שאנשים התלוננו שהוא קצר, אבל היה הרבה מתמטיקה במשחק הזה, ונראה היה שקשה לפתח אותו.

ראה גם:

אני באמצעמתים מהלכים: עונה 2כרגע. אני באמצע קרב הבוס השני והמשכתי למות אז פשוט הפסקתי כי אני שונא לראות את קלם מת. כשעמדתי לסיים את הראשון, צייצתי על זה, וכולם אמרו, "הו, תתכוננו לבכות". הייתי כמו, "פאפפט. אין לי רגשות. אני מת מבפנים."

בעלי שיחק, הוא סיים יום לפני, ואני הייתי במיטה והתייפחתי בגלוי. בְּכִי. מטפטפות דמעות על האייפד שלי. הוא אמר, "תסיים את המשחק?" זו העדות לכוחם של משחקים עכשיו, שבהם הם כל כך חזקים ויש לך קשרים עם הדמויות האלה עכשיו. הם לא דברים; הם אנשים, ואתה מתגעגע אליהם. אחרי המשחק הראשון הזה אמרתי, "אני מקווה שקלם בסדר... למרות שהיא לא בן אדם." אני משחק עכשיו ב-The Last of Us. זה לוקח הרבה זמן כי אין לי הרבה זמן, ואני כנראה הולך לבכות שוב, אני יודע. אנשים הזהירו אותי.

ממה אתה מתרגש עכשיו?

אני מאוד נלהב מ-Watch Dogs, וזה אמיתי. זה גם היה כיף לראות משחק מתחילתו ועד סופו. אני גם ממש מתרגש מהחטיבה -- כל כך נלהב מזה. אני גם עדיין רוצה לשחק ב- Titanfall -- אני יודע שכולם ב-E3 התעסקו בזה בשנה שעברה. עדיין לא חיברתי את ה-Xbox One שלי עדיין. אני מנסה לשחק את כל המשחקים מהדור הישן שלי לפני שאני עושה זאת, כי ברגע שאחבר את החדש לעולם לא אחזור. יש לי עוד כמה משחקים שאני צריך לעבור. אז יש לי רק משחקי ה-One and all my One שלי בחדר הכביסה שלי. זה מפחיד.

יש לך הרבה ניסיון במשחק קול. איך זה לעשות דיאלוג במשחק לעומת הקלטת מופע אנימציה?

זה לא שונה כמו שאתה חושב. ברור שהתסריטים של Archer הם ליניאריים והם מתקדמים לאורך קשת סיפור מסוימת. אני חושב שארצ'ר הכין אותי ממש טוב לביצוע עבודת קול במשחק כי אף אחד מאיתנו לא נמצא בתא באותו זמן. כולנו מקליטים בנפרד. אני חושב שלכמה שחקנים אחרים מישהו קרא את השורות האחרות והם הולכים הלוך ושוב, אבל אני לא עושה את זה ככה. אני פשוט קורא את השורות שלי שוב ושוב עד שאני מבין נכון. אני פשוט אעשה את זה ב-17 דרכים שונות ואנסה להצחיק את זה ככה או ככה. זה כמעט כמו בעיה מתמטית שבה אני חושב "מה הדרך הכי מצחיקה שאני יכול להגיד את השורה הזאת?" כשאני שומע את החבר'ה מהצד השני של הקו -- כולם באטלנטה -- מתפרקים אז אני יודע שעשיתי את זה.

אבל כשאתה נכנס עם עבודת משחק, יש לך את התסריט הענק הזה. זה לא ליניארי. אין נרטיב. ברור שיש נרטיב בנוי, אבל אתה לא רואה אותו על דף. אז שוב, אני חושב, "מהי הדרך הטובה ביותר לספק את הקו הזה?" אז אתה פשוט מעביר את השורה הזו שוב ושוב עד שהם מרגישים שיש להם את זה, ואז אתה מספק את השורה הבאה שוב ושוב. זה היה מצחיק כשעשיתי את המשחק הראשון שלי, שהיה Halo Reach, הייתי בדיוק כמו, "בוא נלך". שיחקתי כל כך הרבה שעות של כל כך הרבה משחקים; אני יודע שאני אצטרך לתת לך 17 רעקוני מוות ו-43 נפילות ואז 16 קולות של דריסה על ידי חזיר יבלות. אבל כשמאסטר צ'יף נופל מצוק, אתה יודע שהוא ישמיע את הצליל הזה, את הצליל הזה או את הצליל האחר, אז היה לי ממש כיף להצליח להרכיב את זה. זה היה ממש כיף, אבל זה מתיש כי אתה עושה הרבה. יש הרבה צרחות, והרבה ריצות, והרבה קפיצות והרבה התחרפנות.

כמה ימים היית באולפן?

עבור Watch Dogs זה לא היה נורא. לכל משחק זה פשוט היה יום אחד ארוך מאוד. אני קצת עובד, אז אני מעדיף פשוט ללכת. הם שואלים אותי אם אני צריך הפסקה, ואני אומר שאני מעדיף פשוט לעשות את זה. לכל אחד יש את התהליך שלו, אבל כשקראתי את ספר האודיו של הספר שלי, והם קבעו חמישה או שישה ימים, אמרתי, "זה לא ייקח חמישה או שישה ימים לקרוא את הספר שלי!" בסופו של דבר זה לקח ארבעה ימים כי הקול שלי נעלם. רציתי ללכת נפשית, אבל התחלתי להיות צרוד. זה הרבה דיבורים, ואתה מופתע כמה מהר אתה נמאס לשמוע את הקול שלך.

מאיפה מגיע מוסר העבודה הבלתי ניתן לעצירה?