ביקורת 'גשר המרגלים': סרט הריגול של ספילברג שוקע בשעמום שמאלצי

כאשר סטיבן ספילברג וטום הנקס נפגשים, התוצאות עלולות להיות מזעזעות ואפוכיות כמו ב"הצלת טוראי ריאן" או שהן יכולות להיות חסרות נפש ומשעממת כמו בטרמינל. גשר המרגלים יושב במקום לא מספק בין לבין; גשר, אם תרצו, בין חביב קהל סוחף בסגנון ארגו לבין שיעמום שמאלצי מפתיע.

אנחנו פותחים במהלך התקופה הכי צוננת של המלחמה הקרה, כאשר המרגל הסובייטי יליד בריטניה (מארק ריילנס בתור רודולף אבל) נתפס על ידי ה-FBI. ספילברג במצב נהדר עם רצף הפתיחה הזה, עם קודים מספריים על פיסות נייר זעירות שהוחבאו בתוך מטבעות חלולים, התגנבו פנימה והחוצה מגנים ציבוריים על כן ציור של צייר. (בנאדם, תככים בינלאומיים היו הרבה יותר מגניבים לפני שהסמארטפונים והמחשבים הפכו את הכל לכל כך לא קולנועי).

ראה גם:

הפדרלים לא יכולים פשוט לשלוח את הבל לכיסא, כי אנחנו עם של חוקים, אחרי הכל. "הגנה מסוגלת", או לפחות יומרה של אחת, היא מה שמייחד את אמריקה, והתפקיד של ייצוג הבל ​​נוחת בסופו של דבר בחיקו של עורך דין ביטוח ערמומי (אך ישר!) בשם ג'יימס דונובן (האנקס).

דונובן עשה שירות אצילי בעבר (הוא סייע במשפטי נירנברג לאחר מלחמת העולם השנייה), כך שכאשר החברה שלו עם העקב מקבל את השיחה, הבוס שלו (אלן אלדה) יודע שהוא יכול להתמודד עם זה.

"לא רק שאהיה האיש השנוא ביותר באמריקה, אני אפסיד," נאנח דונובן. מה שהבוס שלו והשופט הפדרלי שמונה לא מצפים הוא שהוא יתחיל לשים את הגב לעבודה. יתר על כן, הוא מתחיל לכבד את הבל בצורה מוזרה.

במשפט רגיל הרבה מהראיות היו נזרקות בגלל צווים פסולים, אבל אין סיכוי שזה יקרה במקרה הזה. עם זאת, דונובן מצליח לשכנע את השופט לבטל את עונש המוות, אם כי לא מסיבות משפטיות או הומניטריות. הוא משתמש באיזה טריק של איש ביטוח נפש עליו, מה שמרמז כי השארת הבל בחיים עשויה, יום אחד, להיות באינטרס הלאומי.

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/10/hanks.thm_.png" caption="טום הנקס ב"גשר המרגלים."" credit="" ]

במהלך שיחותיו עם הבל, דונובן מתחיל לזהות ש"לוחמים קרים" הם רק אזרחים פטריוטים המשרתים את ארצם, ויום אחד מרגל אמריקאי ימצא את עצמו בשבי הסובייטים. האם לא היית יודע שזה בדיוק מה שקורה כאשר פרנסיס גארי פאוורס (אוסטין סטוואל) מבצע את מטוס ה-U2 הסודי שלו עמוס במצלמות ועדשות ענקיות מופל מעל רוסיה.

כאן עובר גשר המרגלים מדרמה משפטית למותחן ריגול. רק שזה לא כל כך מרגש. הנקס, בהוראת ה-CIA, נוסע לברלין ולאחר מכן נוסע בין המערב הידידותי לארה"ב למזרח הקומוניסטי בתקווה לנהל משא ומתן על סחר.

יש כמה תקלות. הוא לא יכול לייצג את הממשלה באופן רשמי, אז הוא לבד וצריך לחשוב על הרגליים. עד מהרה הוא גם מגלה שלממשלות מזרח גרמניה וברית המועצות לא תמיד יש את אותן מטרות קצה. בנוסף, הוא צונן (המעיל שלו נגנב על ידי צעירים גרמנים מפחידים!)

ספילברג עושה עבודה נהדרת בייצג את המוזרות של ברלין המחולקת, אבל הסרט מסתובב בסופו של דבר לסדרה של פגישות עסקיות ארוכות. התסריט (מאת מאט צ'רמן ובאופן מפתיע, האחים כהן) קצת מתפצפץ כשדונובן נמצא במצב משא ומתן מלא. זה יסקרן את כל מי שאי פעם תיווך בעסקה מורכבת, אבל הסרט בכללותו שמור מכדי לעניין אנשים שאינם חובבי ערוץ ההיסטוריה.

יותר גרוע מזה, הסוף שוקע לתוך טמבל של מוהל. ספילברג מצייר את דונובן של הנקס כמו קדוש מוחלט - עמוד תווך של סגולה כמעט בלתי אנושית. הסצנות האחרונות נועדו לעורר צמרמורת, אבל כנראה יזכו לצחוקים לא מכוונים.

מלבד מעצר הפתיחה והפליטה הסטרטוספירית של פאוורס, קהל המיינסטרים עלול למצוא את עצמו נדהם מכמה מעט אקשן יש בסרט הזה. אפילו עם העיצוב התקופתי הנהדר וקצת תאורה יצירתית, ניתן היה להתאים בקלות את גשר המרגלים למחזה.

אם לא שמו של שפילברג, הוצאת הסרט הזה לאקרנים רחבה, אחרת הייתה דורשת משא ומתן כבד.