הפסיקה קבעה כי פעולת הקישור נבדלת מפרסום או חזרה על הוצאת דיבה, ובלבד שהקישור עצמו אינו לשון הרע. ההחלטה באה בעקבות מקרה שבו וויין קרוקס, איש עסקים בוונקובר ומנהל קמפיין של מפלגת הירוקים של BC, טען שאתר אינטרנט משמיץ אותו על ידי קישור למאמר לשון הרע. הקישור של האתר נקרא "חופש הביטוי בקנדה",דיווחה-BBC.

ההחלטה היא ניצחון ענק לחופש האינטרנט בקנדה ולהפצת המידע באינטרנט, אשר, הסביר השופט, נשען על השימוש בקישורים:

"האינטרנט לא יכול, בקיצור, לספק גישה למידע ללא היפר-קישורים", כתבה השופטת רוזלי אבלה בהחלטת בית המשפט. "הגבלת התועלת שלהם על ידי הכפפתם לכלל הפרסום המסורתי תביא להגבלה רצינית של זרימת המידע וכתוצאה מכך, חופש הביטוי".

זה, כמובן, לא נותן לבלוגרים ולאתרים רשות לחפש חומר משמיץ. עם זאת, הוא מגן על מפרסמי אינטרנט המקשרים לתוכן משמיץ, בהנחה שהתוכן המקורי שלהם אינו משמיץ בפני עצמו. בתיק בית המשפט, העובדה שהאתר p2pnet.net לא שחזר אף אחד מהחומרים המקושרים או הערה כלשהם על הקישורים סייעה לנקות את אחריותו.

בארה"ב יש חוק דומה הכלול במסגרת חוק התקשורת הגינות משנת 1996. סעיף 230 מגן על ספקים ומשתמשים של שירותי מחשב אינטראקטיביים המפרסמים מידע שסופק על ידי אחרים. "מידע" זה כולל הערות וחומר של צד שלישי, כגון קישורים. בעוד שבתי משפט במדינה טיפלו במקרים דומים לתיק קרוקס, בית המשפט העליון של ארה"ב מעולם לא נקט עמדה רשמית בסעיף 230.

האם קישור צריך להיחשב לשון הרע? האם ההחלטה פותחת קופסת תולעים, או שמא היא באמת ניצחון לחופש הביטוי של קנדי ​​באינטרנט? נשמע בתגובות, אשר, אגב, מוגנות לפי סעיף 230.