נושאים את העולם על הגב: ה'פרדות' האנושיות של מרוקו

CEUTA, ספרד - שלושה גברים חמושים ומדים עומדים על המשמר מחוץ למחסן בצפון אפריקה. מאחוריהם, המון נשים רעולות דוחפים בתור.

"אתה מכיר את המילה הזאת?" שואל אחד השומרים בחיוך ערמומי 'Alucinaciones' או הזיות.

ראה גם:

זה נכון. מאות הנשים המרוקאיות שמאחוריו נראות כמו תעתוע בשעות הבוקר המוקדמות כשהן מחכות לחגור חבילות ענק של כלי בית לגב שלהן. כפופות במותניים בגלל המשקל, הנשים יישאו את המטענים מעבר לגבול המפריד בין מובלעת ספרדית אוטונומית ביבשת אפריקה לבין מרוקו השכנה.

הנשים מספקות את החבילות העצומות הללו לבעלי חנויות בשוק המרוקאי. נשים עניות אלו, הידועות בספרד כ"פורטדורות" או סבלות, הן ה"פרדות" של מסחר רווחי.

עבור שתי הערים הספרדיות האוטונומיות ביבשת אפריקה, סאוטה ומליה, מסחר חוצה גבולות זה מכניס כ-1.5 מיליארד דולר בשנה, המייצגים כמעט שליש מכלכלות הערים הללו. במרוקו, לא פחות מ-45,000 אנשים חיים מהמסחר הזה, כש-400,000 נוספים מרוויחים בעקיפין.

הסחר הלא סדיר אך החוקי הזה מגיע עם מחיר אנושי רציני. הפורטדורות לוקחות הביתה כמעט כלום בגלל העבודה המתישה פיזית של נשיאת חבילות שעשויות לשקול יותר מ-200 פאונד באורך של שני מגרשי כדורגל דרך מחסום הגבול הספרדי-מרוקו.

אך מעט הזדמנויות תעסוקה אחרות קיימות עבור הנשים המודרות הללו, רבות מהן רווקות, אלמנות או גרושות.

אישה אחת, קינזה, איבדה את בעלה לפני שלוש שנים, וכעת תומכת בשלושת ילדיה בהסעות סחורות מספרד למרוקו. "אני אלמנה", היא אומרת. "במרוקו אף אחד לא עוזר לי בכלל. כלום. אין עמותות. אף אחד בכלל".

בחמישה או שישה דולר ליום, זה שכר שכמעט בלתי ניתן למחייה. אבל התחרות בין הנשים עזה.

פטימה חלקת העור נראית כאילו היא צריכה להיות בכיתה בתיכון. אבל היא מספרת לנו שהיא בילתה את הלילה בשער הגבול, בתקווה לקבל טבילה ראשונה על חבילה. פאטימה, שהיא רק בת 20, מספרת לנו שהיא המפרנסת היחידה עבור הוריה וארבעת אחיה. אבל השכר הזעום שהיא לוקחת הביתה לא מכסה עלויות רפואיות לאביה הנכה, שלא לדבר על אוכל לאחיה הצעירים ולבתה.

כשהשעון מצלצל ב-8:00 בבוקר, הקו עדיין לא זז. השומרים לא נראים מודאגים מדי: מתי והאם הנשים האלה עובדות נתון לשיקול דעתם.

פתאום יש מהומה. פאטימה מספרת לנו ששומר ספרדי פגע זה עתה באישה שניסתה לקפוץ על הקו. היא מושכת בכתפיה ואומרת שהייתה עדה לכך פעמים רבות בחמש השנים שבהן הגיעה לעבודה לגבול. "אנשים מתו כאן - ממש כאן", היא אומרת. "אנחנו בני אדם", היא מוסיפה. "אין להם את הזכות לנצח אותנו מלכתחילה".

האישה הזקנה הנאשמת ביציאה מהתור מגיחה, דם נוטף מבד שהיא מחזיקה אל אפה. המסגרת הדקה שלה בקושי נראית מתאימה לתמוך באחד החבילות המאסיביות.

הסחורה - החל מבגדים ועד רד בול לנוזל כלים - מגיעה לנמל הספרדי בסאוטה מיבשת ספרד או עד סין. גברים העובדים במחסני ענק בצד הספרדי של הגבול עוטפים את חבילות הסחורה ומטביעים עליהן צבע מזהה. הסוחר בצד המרוקאי משלם לאישה ומוכר את הסחורה בשוק מקורה גדול. זוג ג'ינס הולך ב-2 $ או פחות.

מכיוון שהנשים מובילות את הסחורה ברגל כמטען אישי, כל העסקה פטורה ממס. זו פרצה נצלנית ועם זאת רווחית לחוקי המכסים הבינלאומיים האופייניים שלא ספרד ולא מרוקו רוצות לסגור.

למטה מעבר לקדמת התור, הנשים שהשומרים מכניסים לעבור מתכופפות במותניים. הם קושרים בקלות צרורות גדולים מהם על הגב שלהם. כפופים ולעיתים נושאים או דוחפים עוד חבילות, הם ממשיכים לאט לעבר שער המיועד לסחר זה. מעבר הגבול האזרחי הרגיל נמצא במרחק של 100 מטרים בלבד משם, אך לא ניתן להגיע אליו מעבר לגדר גבוהה הנשמרת על ידי כוחות ספרדים.

הדחיפה מתעצמת ליד קדמת הקו. רשידה מחכה כבר שעות והיא חוששת לא לאבד את מקומה. היא עובדת כאן 20 שנה במחיר גבוה. כיום, בת 35, היא ממעטת לקחת ימי חופש, ועובדת אפילו לאורך שלושת ההריונות שלה. בין העבודה המאומצת והמכות הקבועות של השומרים, היא הפילה את ילדה האחרון, אותו היא עדיין מכנה חיג'ה, או בתה.

שעת צהריים, והנשים הרבות שעדיין עומדות בתור משתמשות בקרטון שעליו ישנו כדי להגן על פניהן מהשמש.

"זה גיהנום," אומר רשידה. "אני רוצה למות. כי אין לי עבודה. אין לי עתיד. אין לי כלום".

דיווח זה נתמך על ידי תוכנית NYU Global and Joint Studies וקורס Global Beat.