המלאכים של צ'רלישייך לאותו מעמד של קומדיה כמו של השנהההמולה,Men in Black International, וסטובר- בינוני ומבולגן אבל מצחיק לסירוגין, מספיק טוב בשביל להעביר קצת זמן במטוס, אבל לא מספיק טוב בשביל שיהיה שווה לצאת מהבית בשבילו.

ובכל זאת, יש לזה דבר אחד שהאחרים לא עשו זאת, וזו קריסטן סטיוארט כפי שמעולם לא ראינו אותה קודם לכן. השחקן שבנה קריירה במשחק נשמות קודרות ורגישות זוכה להזדמנות נדירה (מבחינתה) לשחק מצחיק, ומה שהיא חוזרת איתו זה שילוב מסקרן של פלרטטנים, מטופשים ומגושם.

היא אולי לא קומיקאית טבעית, בדיוק, אבל איכשהו זה רק הופך אותה ליותר מעניינת - תחילה כי זה יוצא דופן לראות את סטיוארט מטופשת, ואחר כך כי אי אפשר לדעת מתי היא עשויה לעשות משהו אחר שערורייתי או מקסים. כשהיא עושה פרצופים זועמים לעבר הכוכבים שלה או משתוללת בצורה מקסימה, היא מצחיקה מספיק כדי לגרום לך לתהות איפה הצד הזה של סטיוארט התחבא כל השנים האלה.

אחרת, הסרט סביב סטיוארט הוא רק להיט או להחמיץ. גוון שמש ללא הרף עושההמלאכים של צ'רליקשה לשנוא - קשה להרגיש עצבני מדי כשכל המעורבים נראים כאילו הם נהנים כל כך, ובמיוחד כש"כולם" כוללים אהובים כמו פטריק סטיוארט ונואה סנטינאו. אבל אליזבת בנקס, שכתבה וביימה ומשחקת בתפקיד בוסלי, מפגינה אחיזה רעועה בקצב, מה שגורם לעתים קרובותהמלאכים של צ'רלימרגיש נסחף ממה שצריך, ואין שום כישרון מיוחד לצלם סצנות אקשן, מהןהמלאכים של צ'רלייש רבים.

הסיפור כולל את המלאכים סבינה (סטיוארט) וג'יין (אלה בלינסקה) המנסות להגן על חושפת תאגידית, אלנה (נעמי סקוט), אבל העלילה היא כל כך חסרת היגיון שהדרך היחידה לעשות ממנה ראשים או זנבות היא לקחת חלקים גדולים של הוא עובד מחדש בעריכה ובצילומים מחדש. כמו כן, כל קשתות רגשיות כל כך מועטות עד שבקושי ראוי להזכיר. כל שלושת הלידים חביבים מספיק, אבל אף פעם לא התבקשו להיות הרבה יותר מזה.

המלאכים של צ'רלינראה שיש לו מושג חזק על מה זה רוצה להיות, שהוא פמיניסטי בצורה של יו-גו-גירל. עם זאת, הדרך בה זה מתנהל היא לעתים קרובות כל כך ברורה עד שהיא מרגישה מתנשאת על גבול. אתה יכול כמעט לשמוע את ה"האם אני צודק, גבירותיי?" אחרי שדמות גברית קטנה אומרת לאלנה לחייך, או אחרי שבוסלי מתלוצץ שכל הנשים תמיד רעבות. אתה יודע, בגלל תקני יופי מחייבים חברתית וכאלה.

מוצלחים יותר בהעברת המושגים הללו הם החוש האופנתי של הסרט, שנראה שנבחר מתוך נקודת מבט נשית. התלבושות של קים בארט נראות כמו תלבושות שהנשים האלה אולי היו בוחרות לעצמן, ולא כאלו שנכפו עליהן לטובת קהל גברים צעירים סטרייטים מדומיינים - עדיין סקסי ושאפתני, אבל עם יותר דגש על סגנון אישי ופחות על גוף גלי. חלקים.

הם משקפים עומק אופי ששארהמלאכים של צ'רלייכול היה להשתמש יותר. מה בכל זאת מעצים יותר מאשר להתייחס לנשים כאינדיבידואליות? בטח לא לצמצם אותם לכלי רכב להעברת הודעות קלות ל-girl-power, כפי שעושה הסרט הזה. לפחות הכריזמה הבלתי ניתנת לדיכוי של סטיוארט הופכת את זה ללא פגע - בתקווה להופיע מחדש מתישהו באיזו קומדיה אחרת, טובה יותר.