'אני שומע את הפצצות נופלות': הלחימה בולעת את לוב

בשבועות האחרונים יצאו מלוב חדשות מוכרות מדי.

רובים שולטים ברחובות. 'לוחמי חופש', שנלחמו בעבר בדיכוי, נלחמים כעת זה בזה. היה מאבק עקוב מדם על שדה התעופה בטריפולי. השגרירות האמריקאית פונתה, וממשלות צרפת וגרמניה אמרו לאזרחיה לעזוב כמו גם סין.

אתה יודע שדברים גרועים אפילו#סִיןקורא לאזרחיה לעזוב#לוב, v@XHNews https://t.co/5pKLlR89We- Borzou Daragahi (@borzou)28 ביולי 2014

השבוע נמצאו 75 גופות בבנגאזי לאחר ימים של לחימה בין הצבא לקבוצות איסלאמיסטיות. כמו שכתבה אחת:'טריפולי בוערת'.

ראה גם:

כשהתקשרתי לחבר שלי איוב בבנגאזי לאחרונה, הוא הודה שהמצב לא בסדר בלוב. בלילות, הוא סיפר לי, הוא יושב על הגג שלו, צופה ב"זיקוקים" מהמאבק המתמשך בין כוחות הממשלה לארגון האיסלאמיסטי הרדיקלי אנסאר א-שריעה. הלחימה עזה בכניסה לעיר עם ירי מרגמות והפצצות מטוסים שפוגעות לפעמים בבתים רגילים.

"בשעה זו בדיוק, אני יכול לשמוע את הפצצות נופלות", הוא אמר לי.

עבור אלה מאיתנו שבילו במדינה, תיעדו את ההתקוממות העממית ונפילתו של הדיקטטור מועמר קדאפי, זה היה מייאש אם כי לא לגמרי מפתיע.

#BreakingNews:#תוניסיהמכריז על כוננות גבוהה על גבולה עם#לוב pic.twitter.com/EYegVitHxn— אל ערביה אנגלית (@AlArabiya_Eng)31 ביולי 2014

גרתי בקהיר, עבדתי כעיתונאי וקולנוען, כשהאביב הערבי התחיל. לאחר שסיקרתי את המהפכה במצרים, הפניתי את עיני ללוב הסמוכה. חציתי את הגבול בסוף פברואר 2011, במהלך השבועות הראשונים של המרד. תיארתי לעצמי שהסכסוך הזה יתנהל במהירות כמו אלה שבתוניסיה ובמצרים עשו - העריץ הודח במהירות ואני בבית בדירה שלי כמה שבועות לאחר מכן. טעיתי.

כשקדאפי הפנה את הרובים שלו לאנשיו שלו, התברר שזה סיפור אחר. בעודי נשארתי, תפס אותי האומץ הבלתי מעורער של הלובים כשהחצרות האחוריות שלהם הפכו לחזיתות.

הופתעתי מהדיבור המתמיד על הקרבה מצד לוחמים צעירים לא מאומנים שנרשמו להילחם בחיילי הממשלה בשם החופש. לוחמי החופש הצעירים האלה הפכו למוקד הסיקור שלי כשתיעדתי את המרד שהתפתח למלחמה בת שמונה חודשים.

לאחר מותו של קדאפי וסיום הלחימה, ראיינתי את חמיד, לוחם שניסה למצוא מטרה חדשה בחייו, עכשיו כשהמהפכה הסתיימה. חמיד, שהיה אז בן 27, הדליק סיגריה בזמן שהוא חיכה שאשאל את השאלה הראשונה שלי.

לחצתי על תקליט על המצלמה, ברצוני ללכוד גם את סביבתו: שרידים מאורח החיים המפואר של הדיקטטור הפזורים בשטח של מה שהיה פעם ארמון קדאפי, עכשיו הפך להריסות. שעון אחד עדיין היה תלוי על הקיר, קפוא בזמן ברגע שבו פצצת נאט"ו פילחה את מבצר הדיקטטור.

לאחר שלטון קשה של 42 שנים, קדאפי נהרג באכזריות. מתוך כור ההיתוך המדמם הזה, הייתה אמורה לקום לוב חדשה. כשהסתכלתי על חמיד, זיהיתי הבהוב של תקווה, אם כי זה התחרה בתסכולו ובבלבול הברורים שלו.

שנה קודם לכן, חמיד היה מוכן לוותר על חייו במאבק להפיל את משטרו של קדאפי. חשבתי על פגישתנו הראשונה בתחילת המרד כאשר חמיד הגיע לבנגזי לאחר שעזב את לימודיו במונטריאול. הוא נסע בחצי הדרך ברחבי העולם, לאחר שמעולם לא ירה באקדח, כדי להצטרף לקרב במולדת אבותיו.

בחזית, הוא נודע כלוחם שלא היסס לעתים רחוקות. צעיר, רזה ומלא צחוק ותקווה, חמיד היה אופייני ללוחמים הרבים הלא מאומנים שהרימו אקדח בשם החופש.

כעת, לוחמי החופש התבקשו להניח את הרובים אך גם לשמור על הסדר במדינה. אבל הם לא הבינו בדיוק מה הממשלה החדשה שלהם רוצה.

"לפעמים אני מרגיש מדוכא בגלל מה שקורה עכשיו", הוא אמר לי. "הממשלה החדשה קראה לנו תחילה גיבורים, לוחמי חופש. אבל עכשיו הם מתחילים לקרוא לנו מיליציות. הם מתחילים לקרוא לנו גנגסטרים", לקח חמיד זמן רב. גרור מרלבורו שלו, "המדינה לא נורמלית. הממשלה החדשה - היא בכאוס. אני מרגיש כועס. כאילו נבגד או משהו."

לוחמים אלה יצרו זהויות חדשות במהלך המלחמה; היו להם סמכות, כבוד וכוח. עם סיום המלחמה, ציפו שהם יחזרו לחייהם שלפני המהפכה. אבל שמונה חודשים בשדה הקרב הקשו על החזרה לחיים הרגילים.

נשיאת רובים הפכה להרגל והמורדים בתקופת המלחמה לא התפרקו אלא הפכו למיליציות עם מאגרי נשק שנבזזו ממאורותיו של קדאפי.

לאחר שהמשטר האכזרי של קדאפי הובס, המרד התפצל לפלגים שונים, שהתחרו על השליטה במדינה. במקום להישבע אמונים למדינה חדשה, הלוחמים נשארו נאמנים למפקדיהם לשעבר ולחבריהם בשדה הקרב.

בשבועות האחרונים, היעדר שלטון החוק בלוב ניכר עד כאב. הלחימה הסלימה לרמה הגבוהה ביותר מאז תום המלחמה. מאות כבר מתו. במערב, קבוצות יריבות נלחמות על השליטה בשדה התעופה בטריפולי; במזרח, בנגאזי היה תחת הפצצה מתמדת מצד לוחמים הנאמנים לארגון האסלאמיסט אנסאר א-שריעה הנלחם נגד החיילים בראשות הגנרל ח'ליפה הפטר, בעל תקווה נשיאותית.

ידידי איוב אמר לי שמי שיכול להרשות זאת לעצמו עוזב את בנגזי מחשש לחטיפה, שהפכה תכופה מדי.

בתור האקונומיסטדיווחחמישה דיפלומטים מצרים, שני עובדי שגרירות תוניסיה ופקיד סחר דרום קוריאני נחטפו בבירת לוב מתחילת השנה.

במאי שוחרר שגריר ירדן בלוב לאחר 28 ימים, לאחר שנחטף על ידי חמושים שירו ​​בנהגו. ובתחילת השבוע, שגריר בריטניה צייץ בטוויטר את האישור הזה על ניסיון חטיפת רכב של שיירת שגרירות בריטניה:

.@MwattinLeebiהיה ניסיון חטיפת מכוניות של שיירת השגרירות הבריטית הבוקר. יריות נורו לעבר כלי הרכב שלנו אבל כולם בטוחים.— Michael Aron (@HMAMichaelAron)27 ביולי 2014

"זה קורה כל כמה ימים שמישהו נחטף ומוחזק תמורת כופר על ידי האיסלאמיסטים", אומר איוב.

ואז יש את ההתנקשויות הפוליטיות.

בסוף יוני, עורכת הדין והפעילה הדמוקרטית הנערצת הרבה סלווה בוגאיגיס הייתהנהרג בבנגאזי.בעלה נחטף לכאורה והוא עדיין נעדר.

סלווה בוגאיגיס: פטריוט אמיתי, השראה וכוח של תקווה עבור#בנגזי&#לוב. אובד עצות#לִקְרוֹעַ pic.twitter.com/MMbLgucLwS— תנועת הנוער הלובי (@ShababLibya)26 ביוני 2014

"לאזרחים אין את הכוח להילחם נגד הקבוצות האלה, שיש להן מטוסים ומרגמות", אומר איוב, שכבר לא יוצא החוצה אם הוא יכול להתחמק מזה, מכיוון שהמיליציה נמצאת בכל מקום בעיר. "אנחנו כבני ערובה", הוא אומר. "אתה אפילו לא רוצה ליצור קשר עין כשאתה רואה אותם."

אבל הלובים הם בני ערובה סרבנים: לאחרונה היו הפגנות בטריפולי וביום רביעי אנשים יצאו לרחובות בנגזי כדי להפגין נגד המיליציות הקיצוניות.

#התרחש עכשיוב#בנגזי,#לוב| מפגינים אזרחיים משחררים את בית החולים אל-ג'אלה#AnsaralShariaמחבלים.pic.twitter.com/U9icixqvh6— בוקר טוב לוב (@Morning_LY)30 ביולי 2014

עם זאת, הלובים לא רוצים עזרה בינלאומית, אומר איוב, מחשש שזה עלול להצית קרב גדול יותר, ותושבי לוב ראו מספיק שפיכות דמים.

כשהוא מנתק את הטלפון, איוב מבטיח לי שהוא לא יוותר. הוא עדיין מאמין בעתיד טוב יותר למדינתו.

רייצ'ל בת' אנדרסון היא צלמית עטורת פרסי סאנדנס ובמאית הסרט התיעודי "הראשון ליפול" על שני חברים לוביים צעירים הלומדים בקנדה שחזרו למולדתם כדי להצטרף לקרב נגד קדאפי.

First To Fall - טריילרמִןרייצ'ל בת' אנדרסוןעַלVimeo.