סוכנויות כמו ה-NSA וה-FBI לא יורשו עוד לגשת באופן שרירותי ליומני שיחות טלפון, מיילים ושימוש באינטרנט. הקונגרס עבר אתחוק החירות של ארה"ב לשנת 2015, המגביל את הכוח של ארגוני מודיעין ממשלתיים לגשת לרישומי התקשורת של אזרחי ארה"ב.
במקום ליירט נתונים ולשמור אותם למקרה שיהיה צורך בחקירה, סוכנויות ביון יצטרכו כעת לגשת לנתונים מהחברות הפרטיות שאוספות אותם. והם יוכלו לעשות זאת רק במקרים ספציפיים ומוצדקים.
זה זוכה לתיקון חשוב לנוהלי המודיעין, כמו גםהַצדָקָהעבור אדוארד סנודן, שחשף את היקף המעקב שנערך לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001.
רבים טוענים שהדרך עוד ארוכה. קרן הגבול האלקטרוני למעשה הסירה את תמיכתה בחוק החירות במאמץ לדחוף פוליטיקאים ללכת איתו רחוק יותר. ולמרבה האירוניה, תקופת המעבר ליישום הצעת החוק פירושה שה-NSA למעשה תתחיל מחדש את תוכנית איסוף הנתונים שלה, לאחרהשעה את זהבחודש מאי בשל אי ודאות משפטית. לאחר שהחוק ייכנס לתוקף, ל-NSA יהיו שישה חודשים להסתגל לדרישות החדשות.
הסנאט הצביע 77-17 לאמץ את חוק החירות של ארה"ב שעבר בית הכנסת. קרדיט: פיט מארוביץ'
ולמרות שהשינויים עשויים לבוא כחדשות מבורכות לאזרחי ארה"ב, לא הרבה השתנה למעשה עבור כל שאר העולם.
חוק החירות של ארה"ב חל רק על אזרחי ארה"ב, מה שאומר שה-NSA עדיין חופשי לאסוף מטא נתונים על אזרחים של מדינות אחרות. בינתיים, ממשלות אחרות עוברות להעביר סמכויות גדולות יותר לשירותי המודיעין שלהן.
צופה בך ברחבי העולם
בבריטניה, למשל, GCHQ מפעילה תוכנית דומה ל-NSA. בתחילת 2015, קונסורציום של ארגוני זכויות אזרח הגיש את GCHQ בפני בית הדין לכוחות החקירה - בית משפט בריטי שהוקם כדי לדון בתלונות נגד שירותי הביטחון. הקונסורציום טען שתוכנית המעקב ההמוני של GCHQ - כמו גם שיתוף התוצאות של תוכנית זו עם ה-NSA - היא ניצול לרעה של חוקי זכויות האדם. בית הדיןנמצא לטובת GCHQאך התיק צפוי לעבור לבית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג בהמשך השנה.
כשהיא נשארת, ה-GCHQ יכול לעזור להקל על הבעיות שעומדות בפני ה-NSA באיסוף נתונים על אזרחי ארה"ב. במסגרת ה"חמש עיניים"הסדר שיתוף מודיעין הכולל את ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה, GCHQ ממוקמת בצורה מושלמת לאסוף ולהעביר נתוני תקשורת על אזרחי ארה"ב שאולי ה-NSA עשוי למנוע מהם לאסוף בעצמו.
יתרה מכך, בעקבות הבחירות בבריטניה, ממשלת בריטניה מבקשת פעם נוספת ליישם חוק המכונהאמנת סנופר. זוהי בעצם הצעת חוק שמירת נתונים שתחייב חברות תקשורת וספקי שירותי אינטרנט להחזיק במטא נתונים (אך לא בתוכן) ממיילים, שיחות טלפון, טקסטים וגלישה באינטרנט של הלקוחות שלהם במשך 12 חודשים.
בינתיים, בשבועות שלאחר הצ'רלי הבדוהתקפות בפריז, צרפת עברו להנהיג חוקי שמירת מידע מחוזקים באופן משמעותי. בהד לתגובת ארה"ב לפיגועי הטרור ב-11 בספטמבר, ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס הציע ש"מצב יוצא דופן מחייב צעדים יוצאי דופן". יש לכך השלכות על המשא ומתן האירופי על חוקי הגנת מידע שיושמו כדי להגן על אזרחי האיחוד האירופי מתוכנית המעקב של ה-NSA.
שאלות לגבי האיזון בין פרטיות לאבטחה נמשכות ובמידה מסוימת הן מגדירות את הזמנים. בעוצמה הולכת וגוברת, ארגונים מיהרו לנצל את נתיב הנתונים האישיים שאנו מייצרים כעת באינטרנט. אין ספק שזה מספק הזדמנויות לשימוש באכיפת חוק ובמודיעין.
עם זאת, כדאי לזכור שמעקב המוני אינו מבוצע על ידי ה-NSA או ה-FBI או אפילו GCHQ. זה מבוצע על ידי תאגידים פרטיים כמו גוגל ופייסבוק. פיקוח הולם על הדרך שבה סוכנויות מודיעין ניגשים לנתונים האלה ומשתמשים בהם הוא חשוב ביותר, אבל יש לנו פיקוח מועט להפליא על הדרך שבה חברות פרטיות מתמודדות עם הנתונים שלנו. ובמקרים רבים הם פועלים עם מעט מאוד שקיפות בעצמם.
בפברואר 2015, הנציבות הפרטיות הבלגיתגילה שפייסבוק פועלת בניגוד לחוק האירופי. כמה חודשים לאחר מכן, מנכ"ל אפלטים קוקפתח במתקפה נגד איסוף ומונטיזציה של נתונים אישיים ואמר כי עסקים בעמק הסיליקון "מרדים את הלקוחות שלהם לשאננות לגבי המידע האישי שלהם".
ולגבי חברות טלקום ו-ISP, אלו שעדיין לא שומרים על הנתונים שלנו לא פועלים מתוך דאגות אתיות - הם לא שומרים את המידע כי הוצאות האחסון גוברת כרגע על הערך המסחרי של הנתונים.
אז בעוד שלאזרחי ארה"ב יש סיבות לחגוג על חוק החירות של ארה"ב, הם צריכים לזכור של-NSA יש בעלי ברית ברחבי העולם שממשיכים לאסוף נתונים הן על האזרחים שלהם - והן על אלה בארה"ב.
