מתכת כבדה בעיר המחולקת ביותר בעיראק

קמפבל מקדיארמיד וצ'נגיז יאר

מוראד חאליד הוא ראש מתכת. הוא גם טורקמני, עיראקי וחשמלאי. אבל הדברים האלה פחות חשובים לו מאשר מול Dark Phantom, להקת הדת' מטאל הבכירה של קירקוק - קריאה: בלבד.
זה יום שישי בבוקר והוא בחדר השינה שלו בבית אמו, מנגן בגיטרה ומעשן סיגריות. הדרשה המזעזעת מהמסגד הסמוך בקושי חודרת לחדר. בפנים, זה מקדש למתכת. דפים שנקרעו ממגזיני מתכת זרים מניפים את הפאנל - Manowar, Metallica, Megadeth. מאפרה בצורת גולגולת מחזיקה אוסף של מרים גיטרה. Dark Phantom הודח לאחרונה מחלל האימון שלהם, כך שהחדר מלא גם בערכת תופים, גיטרות ומגברים.

מחמוד קאסם על השטיח ומתקן את תוף הסנר שלו, הגיטריסט רבין האסם מג'ם וסרמד ג'לאל הבסיסט מנגן עם החתול הפרסי ארוך השיער טייגר של חאליד. הזמרת מיר שאמל, שנוסעת לאימון מהעיר הסמוכה סולימני, עדיין לא הגיעה. חבריו ללהקה של חאליד משקפים את התמהיל האתני של כירכוכ - טורקמני, כורדי וערבי - אבל כולם מזדהים קודם כל כחובבי ראש. הם אחת ממספר מצומצם של להקות מטאל בעיראק, חלק קטן עצמו מסצנת ההבי מטאל השבורה במזרח התיכון שבה להקות קיימות בעיקר בבידוד כמו זה. שמרנות דתית, טאבו חברתיים וממשלות דכאניות פירושם שרוב המטאל נתפס בחשדנות ורוב הלהקות נשארות במחתרת. בלי קשר, מספר קטן אך נלהב של צעירים מוצא פורקן לתסכוליהם. זה נדיר שהופעות חיות מתממשות, אבל רוב המעריצים מקיימים אינטראקציה באינטרנט - אפילו תוך סיכון זעמם של דתיים קיצוניים הרואים בהם שטניסטים.

תקליט על הקיר של מוראד מודפס עם לוגו הפנטום האפל. זה דוגמנית. מוראד חולם על הדפסת ויניל, אבל עד כה הם מתקשים למצוא לייבל לקדם את אלבום הבכורה שלהם באורך מלא, שאותו הם בדיוק סיימו לשלוט. מוראד יצר קשר עם 50 לייבלים, אך עד כה רק שלושה ענו. "והם אמרו שאנחנו צריכים לשלוח עותק מודפס!" האלבום שלהם נקרא Nation of Dogs ויש להם את תמונת האלבום מוכנה. הוא מציג פרלמנט של כלבים וחמורים מוקף בערימות של כסף - שנועד לייצג את המנהיגים המושחתים של עיראק. האלבום מתעד את התסכולים שלהם מהתבגרות בעיר שבה האפשרויות לגברים צעירים מוגבלות. למרות 17 מיליארד חביות הנפט שנשאבו מתחת לעיר ב-88 השנים האחרונות, אין הרבה מה להראות בכירכוכ בדרך הפיתוח. החבר'ה מ-Dark Phantom מודעים היטב לעושר שחלחל מהעיר ומתוסכלים מכך שאף אחד לא זלג אליהם. למרות היצוא של אלפי חביות ביום, "עדיין אין כסף", אומר מוראד. "עלי באבא, עלי באבא", מזמר מיר כהסבר. "גנבים, גנבים".

רוב הגברים הצעירים בקירקוק חולמים לצאת. מעטים מתפתים לקיצוניות דתית או להצטרף לאחת ממספר הקבוצות החמושות הפעילות באזור - דאעש, מיליציות שיעיות, הפשמרגה הכורדית או ה-PKK, מפלגת הפועלים של כורדיסטן. אבל למי שנחשף לזה, המטאל מציע מוצא חלופי לתוקפנות שמעוררת בני נוער באזור מלחמה.
ב-2003, מישהו נתן ל-Rebeen דיסק של מטאליקה. הוא שיחק את זה למוראד והם התמכרו. "מטאליקה הייתה ההשראה עבורנו", אומר מוראד. "אהבנו את הכוח... והם דיברו על מלחמה." אחרים לא רואים מטאל כבד באור כל כך חיובי. לאחר שניגנו בהופעה בכירכוכ ב-2011, הלהקה קיבלה איומי מוות מאסלאמיסטים שראו בהם עובדי שטן. "רק הדור הצעיר מקבל את המוזיקה שלי", אומר מוראד. "המאמינים הם אומרים, 'מה זה החרא הזה? זו מוזיקת ​​השטן.'"אבל הם רק רוקיסטים, הוא מתעקש. "אנחנו רוצים להסביר את המצב שלנו לאנשים על ידי המוזיקה הזו", הוא אומר. "אנחנו מדברים על עיראק, על המלחמה".

סרמד מסביר שהמוזיקה היא דרך עבורו לתעל את התסכולים שלו. "החיים בעיראק כל כך גרועים, אין לנו עתיד כאן." עבודה במפעל מלט היא עבודת פרך טהורה, הוא אומר, ומסביר את המשוואה כך: "אם לא נעבוד, אין לנו כסף, ו בלי כסף אנחנו לא יכולים לשחק. אנחנו עובדים כי אנחנו חייבים, אבל אנחנו מנגנים כי אנחנו צריכים". הם לא להקת המטאל היחידה בעיראק ששואבת השראה מהמלחמה שהחריבה את ארצם. בבגדד, קיימת סצנת מחתרת של להקות עם שמות כמו Dog Faced Corpse ו-Sodomophilia. המפורסמת מבין הלהקות הללו הייתה Acrisicauda. לרוע המזל, הם משכו את סוג תשומת הלב הלא נכון והלהקה נאלצה לברוח מעיראק. כעת גרים חברי Acrisicauda בניו ג'רזי. המוזיקאי הבגדדי לורד ארגל אומר שהסצנה הבגדדית נסוגה אל הצללים, מכיוון שרוב המוזיקאים עזבו את הארץ, וכיום הוא עושה מוזיקה רק בבית. Dark Phantom עדיין שואף לשחק תוכניות. "להשוויץ במוזיקה שלי באירופה או באמריקה, זה החלום שלי", אומר מוראד. "אנשים מחו"ל תומכים בנו, הם אומרים 'כן, תמשיך להתנדנד'".

דינה ויינשטיין, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת דפול שחקרה את הגלובליזציה של מוזיקת ​​המטאל, אמרה שסצנת המטאל המחתרתית בעיראק היא בחלקה מורשת של הפלישה האמריקנית. בעוד שראשי מטאל היו קיימים לפני הפלישה, הז'אנר הגיע לקהל רחב יותר כאשר חיילים אמריקאים חלקו את אהבתם למטאל עם המתורגמנים שלהם, ולאחר מכן העבירו את המוזיקה לחבריהם. זה הדהד בעיקר עם קבוצות חסרות זכויות, אומרת דינה, "אנשים שרואים את עצמם כמודחים לשוליים".