אני איש רע. אני פשוט לא שם לב כמו פעם. אני עושה כל כך הרבה דברים שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה: לעבוד על המחשב כשאני אמור להקשיב למישהו בטלפון. ראה את הציוצים שלי זורמים על פני המחשב הנייד שלי בזמן שמישהו עומד ממש מולי ומדבר איתי. והגרוע מכל, לפעמים אני מצייץ או שולח הודעות תוך כדי הליכה ברחובות והשדרות הצפופות של ניו יורק.

מה קרה לי? שאלה טובה יותר: מה קורה לנו?

זו לא בעיה חדשה. מחקר ראוי לציון מאוניברסיטת אוהיו סטייט מ-2008 וניו יורק טיימס מעולהסָעִיףעל סמך זה מתאר את הנושא בפירוט מייסר.

מתוך הניו יורק טיימס:

"קצת יותר מ-1,000 הולכי רגל פקדו את חדרי המיון בשנת 2008 בגלל שדעתם מוסחת ומעדה, נפלו או נתקלו במשהו בזמן שהשתמשו בטלפון סלולרי כדי לדבר או לסמס. זה היה פי שניים מהמספר משנת 2007, שכמעט הוכפל משנת 2006, לפי מחקר שנערך על ידי אוניברסיטת אוהיו סטייט, שאומר שהיא הראשונה להעריך תאונות כאלה".

המאמר הוא מינואר 2010. בשנת 2009, ארה"ב. חדירה לסמארטפון ישבה בערך32% מכלל האמריקאים. השנה זה מתקדםלקראת 50%. דמיינו את כל מיליוני האנשים ההולכים, מדברים, נוהגים ומתנגשים זה בזה. למעשה, אתה לא צריך לדמיין. פשוט תסתכל סביבך.

טכנולוגיות כמו חיפוש קולידְמוּי אָדָםטלפונים והחדשים של אפלסירי: עוזר אינטליגנטי ב-אייפון 4Sיכול לפחות למנוע מאנשים להסתכל למטה ולהקליד בטלפונים שלהם. ובכל זאת, דיבור בטלפונים סלולריים ברחוב ובמכונית מפריע כמעט באותה מידה.

אוניברסיטת יוטה משנת 2009לִלמוֹד(PDF) מצא שדעתם של אנשים הוסחה באופן משמעותי, אפילו כשניהלו שיחות טלפון סלולרי ללא ידיים. מתוך הדו"ח:

"...גם כאשר המשתתפים הסתכלו ישירות על חפצים בסביבת הנהיגה, הם היו פחות סבירים ליצור זיכרון עמיד של אותם חפצים אם הם משוחחים בטלפון סלולרי. יתרה מכך, שיחות בתוך הרכב אינן מפריעות לנהיגה כמו שיחות טלפון סלולרי, כי הנהגים מסוגלים לסנכרן טוב יותר את דרישות העיבוד של נהיגה עם שיחות ברכב מאשר עם שיחות טלפון סלולרי."

מה שכנראה אומר שטכנולוגיות כמו Siri וחיפוש קולי של אנדרואיד אולי לא יעזרו כמו שכולם חושבים.

בואו נצא לרגע מהרכב ונחזור למדרכה. ראיתי אינספור אנשים שמשתמשים באוזניות בלוטות' כדי לדבר וללכת בו זמנית. הפעילות הזו שונה לגמרי מאשר ללכת עם קבוצת חברים ולדבר, וכשאתה עושה את זה, אתה תמיד נראה קצת מטורף, כנראה לא מדבר עם אף אחד מלבד עצמך. אני יכול להגיד לך שכשאני משתמש באוזניות והולך לרכבת, אני בקושי זוכר את הנסיעה שלי. אני רואה הכל ולא התנגשתי באף אחד, אבל הזכרונות פשוט לא שם. זה כאילו נדחקו הצידה לטובת השיחה שתתרחש ברובה בתוך הראש שלי.

המחקר הזה באוניברסיטת יוטה קורא לזה 'עיוורון חוסר תשומת לב' ואני בטוח שזה אמיתי. תהיה כנה. האם מעולם לא נהגת במשך זמן מה, חלמת בהקיץ עד שהבנת שאתה לא זוכר את הדקות האחרונות - או יותר - של הנסיעה? אין זיכרון של פניות, אותות, האצה, שבירה; ובכל זאת אתה שם, במקום אחר, הכל במקשה אחת.

בבית, יש לי מספר מסכים שמתחרים על תשומת הלב שלי ואני אשם כמו שהם באים כשזה מגיע לאיבוד מה שקורה סביבי. הפתרון היחיד שמצאתי הוא פשוט להשאיר את כל המסכים האלה. הסתיר את הטלפונים שלי, סגור את המחשבים הניידים שלי, כבה את הטלוויזיה ובעצם שים לב למי שעומד ממש מולי.

אני לא מצפה מכולם לכיסו לצמיתות את הטלפונים שלהם, לסיים שיחות טלפון ברכב, ללא ידיים ולכבות את האייפד הזה. עם זאת, מודעות לנושא יכולה להיות חצי מהקרב. אני פשוט לא בטוח שהקרב הזה הוא אחד מאיתנו, במיוחד אני, יכול לנצח.

מה איתך? האם הסחת הדעת והחברתית שלך יצאה משליטה? מה עושים כדי לשמור על איזון ולא לאבד מיקוד במה האמיתי? ספרו לנו בתגובות.