משוררים עכשוויים רבים יגידו לכם עד כמה הם לא אוהבים את המונח "שירה נגישה". זה מרמז שכל שאר השירה אינה נגישה - שקריאה וכתיבת שירים היא במידה רבה תרגול בלעדי, מלומד או אפילו מיושן, ולרוב הקורא הממוצע לא "יבין".

מונח כמו "שירה נגישה" מעודד ומבטל בבת אחת כישרון ספרותי. אבל הרעיון של הנגשת השירה בכללותה, במיוחד בחינוך המוקדם, חשוב להפליא.

סופר, משורר ופעיל חסר פחדמאיה אנג'לו מתה בגיל 86ביום רביעי. 13 אוספי השירה שלה תוארו זה מכבר כ"נגישים", "מכניסי אורחים" או "נגישים". אבל לא משנה מה שמות התואר הללו יכולים להצביע על העניין הציבורי הכולל בשירה, עבודתו של אנג'לו נתנה - וממשיכה לתת - לקוראים צעירים ולמתחילים שירה.

מותה מזכיר לנו את הערך הנדיר הזה שמחזיקה השירה שלה, ומוכיח שלהיות משוררת "נגישה" זה הרבה יותר מונומנטלי ממה שזה נשמע.

ראה גם:

אם השכלתך המוקדמת הייתה כמו שלי, יחידות השירה בתכניות הלימודים היו חסרות ברק, אם לא חסרות משמעות לחלוטין. שירה הייתה משהו שמיהרנו לעבור, לעמוד בכל דרישות המינימום שהיו במחוז בית הספר באותה תקופה.

בפוסט שלו"55 מחשבות למורים לאנגלית," כתב ניק ריפטרזון, "הראו [לתלמידים] ששירה היא להיות מופתע... הם ישנאו את הרעיון של זה, אבל הם כבר אוהבים וחיים את הנשמה של זה." זו עצה טובה, מכיוון שהמורים שלי לאנגלית עשו מעט לעורר בנו השראה בשירה אם זה היה בגלל שהם חסרי עניין בעצמם או סתם הניחו שלא יהיה לנו אכפת, אבל מה שזה לא היה, זה בהחלט לא עזר.

עד סוף חטיבת הביניים ותחילת התיכון, כנראה יכולתי למנות רק שלושה משוררים: וולט ויטמן, אמילי דיקינסון ומאיה אנג'לו. בגלל האופן הפרשני שבו ניגשנו לשירה, לא למדתי ליהנות מוויטמן או דיקינסון, שכונו לעתים קרובות האמא והאב של השירה האמריקאית, עד לבית הספר לתואר שני - יותר מעשור לאחר מכן. עכשיו יש לי MFA בשירה.

אבל אנג'לו היה שונה. מילותיה הקליקו מיד בכיתה, גם אם החוויות בשיריה כלל לא היו דומות לשלי. הם היו פשוטים, מייצגים מבחינה תרבותית ומהנים לקריאה.

השיר שלה "Harlem Hopscotch", למשל, הוכיח לי בגיל 11 ששירה היא לא דבר כל כך מפחיד. "רגל אחת למטה, ואז הופ! חם", מתחיל השיר. "דברים טובים למי שיש. / קפיצה נוספת, עכשיו שמאלה. / כל אחד לעצמו." ככל שהתבגרתי, שירים כמו "בכל זאת אני קם"ו"אישה פנומנלית"הראה לי כמה חזקה ומדויקת יכולה להיות התנשאות של שיר.

עבודתו של אנג'לו אפילו עזרה לסלול לי את הדרך להעריך שירה שמעולם לא נהניתי ממנה קודם לכן, כמו השורות הארוכות והמפותלות של ויטמן והמוזיקה המקווקת של דיקינסון. אבל היא גם הראתה ששירה לא שייכת רק לסופרים האלה משנות ה-1800, וזה לקח חשוב במיוחד שהגיע ממשוררת שחורה מצליחה, שפתחה את הדלת למשוררים צבעוניים רבים.

אנג'לו לימד אותי ששירה אפשרית, בחיים. השירה בכללותה, לא רק שלה, הרגישה נגישה.

ראה גם:

"המילה הזו 'נגישה' הפכה, עבור רבים, לדעתי, למעין מילה נרדפת תקיפה ל'קלה' או גבולית - סוג של שירה שלא מבקשת הרבה מעבר להעברת תשומת הלב", כותב ר.א. וילנואבה. ומרצה באוניברסיטת ניו יורק, אומר לי במייל. "די לומר, שאף פעם לא היה הניסיון שלי עם ד"ר אנג'לו, שנראה כאחד מאותם סופרים שאנו פונים אליהם כאשר אנו זקוקים לאמיתות הקשות שנמסרו וקובעות בהקשר ואיתן. החוכמה שלה הייתה חוכמה שהושגה והוצעה ללא התנשאות. "

זו אחת הסיבות הרבות שבגללן אנחנו צריכים להמשיך ללמד את אנג'לו, ושירה בכלל, לדורות הצעירים. שירה היאהוכרז כמתעל בסיס קבוע, אבל אנחנו צריכים לשקול איך זה עוזרדקדוק ואסטרטגיות אנליטיות, איך יש לו פוטנציאל לתועלת לבריאות הנפשואיך, עבור אנשים רבים, זה פשוט מהנה.

למרבה המזל, הספרות של אנג'לו עדיין מחלחלת לתוכניות הלימודים בבתי הספר במקומות שונים ברחבי הארץ. לדוגמה, מחלקת החינוך של העיר ניו יורק כוללת אותהתוכניות לימודים לדוגמה, וקרן השירה כוללת אותה במשאבי בית הספר היסודי.LitLife, ארגון מוכר ארצי המוקדש להגברת האוריינות, כולל את שירתו של אנג'לו בתוכניות לימודים באנגלית ובאמנויות השפה:

@AlexJamesFitz @mattpetronzioאני כותב תוכנית לימודים של ELA ואנחנו בהחלט עדיין משתמשים בשירה שלה. במיוחד עבור טקסטים מנטורים בשיעורי כתיבה- ארין הארדינג (@ErinDHarding)28 במאי 2014

"במשך למעלה מ-40 שנה, ניסיתי לומר את האמת כפי שאני מבין אותה", אנג'לואמרבטקס פרסי הספרים הלאומיים בנובמבר 2013, שם קיבלה את הפרס הספרותי על שירות מצטיין לקהילה הספרותית האמריקאית. "לא ניסיתי לספר את כל מה שאני יודע, אבל ניסיתי לומר את האמת".

חשוב להבין, עכשיו יותר מתמיד, שהאמת לא חייבת להיות מוגזמת. זה יכול להיות נגיש, וגם את זה יש לחגוג.