16 שנים אחרי שהתמודדה לראשונה עם האומה בתור אותה אישה, ועשר שנים אחרי הראיון הגדול האחרון שלה, מוניקה לוינסקי יוצאת עםספר הכל בגיליון מאי של Vanity Fairבו היא כותבת על הרומן שלה עם הנשיא ביל קלינטון והנפילה שלאחר מכן.

בתכונה, שתוכלו לקרוא באפליקציה של Vanity Fair תמורת 5 דולר (או חכו עד שתגיע לדוכני העיתונים ב-13 במאי), מספרת לוינסקי על הסטיגמה שמלווה אותה מאז, וכיצד היא השפיעה לרעה על חיי האהבה שלה, על הקריירה שלה ועל הקריירה שלה. את ההערכה העצמית שלה.

אבל הכי מעניין אותנו ב-Mashable, כמובן, היא נקודת המבט של לוינסקי על האינטרנט וכפי שהיא מכנה זאת, "תרבות ההשפלה" שצמחה יחד עם עליית המדיה החברתית.

המם שמעולם לא היה

לוינסקי פותחת את היצירה שלה באנקדוטה משנת 2001. היא עלתה על הבמה בקופר יוניון כחלק מצילומים לסרט תיעודי של HBO כשחבר בקהל שאל, "איך ההרגשה להיות מלכת המציצות המובילה באמריקה?" לוינסקי אומרת שהיא הייתה "מוכת רעם". אבל למרבה המזל, היא אומרת, זה היה עדיין 2001 - לפני עליית הממים באינטרנט.

אילו הרגע המביך הזה בקופר יוניון היה משודר רק כמה שנים מאוחר יותר, עם הופעת המדיה החברתית, ההשפלה הייתה הרסנית אפילו יותר. הקליפ הזה היה הופך לוויראלי בטוויטר, יוטיוב, פייסבוק, TMZ, Gawker. זה היה הופך למם משלו בטאמבלר. הוויראליות עצמה הייתה ראויה לאזכור ב"דיילי ביסט" והאפינגטון פוסט.

השאלה הזו, אם אתם מחפשים לצפות בסרטון, מופיעה בחלק תשיעי של הסרט התיעודי של HBO כפי שפורסם ב-YouTube, ב-8:14 בקליפ הזה:

המבט הבלתי נסלח של האינטרנט

לוינסקי כותבת שהיא לא לבד בכל הנוגע להשפלה פומבית ברשת. "אף אחד, כך נראה, לא יכול להימלט מהמבט הבלתי סלחני של האינטרנט, שבו רכילות, חצאי אמיתות ושקרים משתרשים ומתמוגגים", היא כותבת.

רק תשאלו את ג'יימס פרנקו, פולה דין, אנתוני ויינר, אמנדה ביינס, שיה לאבוף, רבקה בלאק, אבריל לאבין, ריהאנה, קורטני לאב, רוב פורד וכל סלבריטי אחר שרץ דרך הבוץ האלקטרוני (בין אם כן - או לֹא). יש גם את הקורבנות הטרגיים של בריונות ברשת, כמו האנה סמית', מייגן מאייר וטיילר קלמנטי - שלדברי לוינסקי התאבדות גרמה לאבל המיוחד שלה.

"יצרנו", אומר לוינסקי, בהשאלה את דבריו של ההיסטוריון ניקולאוס מילס, "א'תרבות של השפלהשלא רק מעודד ומתענג על שדנפרויד, אלא גם מתגמל את אלה שמשפילים אחרים, משורות הפפראצי ועד בלוגרי הרכילות, הקומיקאים בשעות הלילה המאוחרות ו'יזמי הרשת' שמרוויחים מסרטונים חשאיים".

"הדרך החדשה הזו להיות"

"כן, כולנו מחוברים עכשיו", כותב לוינסקי, ומציין כיצד אנו יכולים לצייץ בשידור חי מהפכה או "לספר הישגים גדולים כקטנים".

"אבל אנחנו גם נלכדים בלולאת משוב של השמצה ובושה", היא אומרת, "בה הפכנו גם לפלילים וגם לקורבנות" - מסתובבים כל הזמן באקט אינסופי של הלקאה עצמית.

אולי לא הפכנו לחברה אכזרית יותר - למרות שזה בהחלט מרגיש כאילו הפכנו - אבל האינטרנט העביר באופן סייסמי את הטון של האינטראקציות שלנו. הקלות, המהירות והמרחק שהמכשירים האלקטרוניים שלנו מעניקים לנו יכולים גם לגרום לנו להיות קרים יותר, נוצצים יותר ופחות מודאגים מההשלכות של התעלולים והדעות הקדומות שלנו. לאחר שחייתי את ההשפלה בצורה האינטימית ביותר האפשרית, אני מתפלא עד כמה כולנו חתמנו ​​ברצון על דרך ההוויה החדשה הזו.

משחק הבושה בעידן האינטרנט

טוען (בצדק) להיות "האדם הראשון שההשפלה הגלובלית שלו הונעה על ידי האינטרנט", הודות ל-Matt Drudge'sדיווח ראשוני אגדי, אומרת לוינסקי שהיא מצאה חמלה לאנשים השונים שמצאו את עצמם "מתביישים ברשת" - כולל אלה שאינם מגיעים לכותרות ברחבי העולם אלא סובלים מידי חבריהם.

לוינסקי מעלה שורה של שאלות שהן כיום חלק מהשיח הלאומי שלנו, אך הן חלק מזהותה מאז 1998:

איך מיישבים את הזכות לפרטיות עם הצורך לחשוף חוסר שיקול דעת מיני? איך נשמור מפני ממשלה נלהבת מדי שתדרוש את הנתונים והמידע הפרטיים שלנו? והכי חשוב לי באופן אישי, איך אנחנו מתמודדים עם משחק הבושה כפי שהוא משוחק בעידן האינטרנט?

המטרה הנוכחית שלה, היא אומרת, היא "להסתבך במאמצים למען קורבנות ההשפלה וההטרדה באינטרנט ולהתחיל לדבר על הנושא הזה בפורומים ציבוריים".