אַשׁרַאי:
מהר, כמה קבצי MPEG Audio Layer III יש במחשב שלך? אם אתה לא בטוח מה זה, אני אתן לך רמז: הרמז נמצא בכותרת של מאמר זה. סביר להניח שיש לך אלפים, וסביר להניח שאתה מתייחס אליהם בשם הרחוב שלהם -- קובצי MP3. הMP3היא שיטה לדחיסת קובץ אודיו כך שהוא קטן מספיק כדי להוריד אותו מהאינטרנט.
בימים הראשונים של המאה ה-20, חברות טלפון כמו AT&T תמכו במחקר על איכות צליל ושמיעה אנושית. כמה מידע ניתן לגרוע מאות לפני שהדיבור האנושי הופך לבלתי מובן? הכרת הגבול התחתון הזה אפשרה לחברות הטלפון לסנן אותות ולהגדיל מאוד את קיבולת קווי הטלפון.
עשרות שנים מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-80, חלוצי קידוד האודיו התמודדו עם אותו פשרות: איכות צליל לגודל הקובץ (במקרה זה, סיביות לשנייה). כיום תהליך זה ידוע בשם דחיסה אובדנית. מקודדים מוקדמים כמו קרלהיינץ ברנדנבורג עבדו וחיכו שהטכנולוגיה תדביק את התיאוריות שלהם. ברנדנבורג, בזמנו דוקטורנט. סטודנט באוניברסיטת פרידריך-אלכסנדר ארלנגן-נירנברג, עזר לפתח טכניקות דחיסת אודיו מודרניות רבות. הרעיון של MP3 נבע מהמחקר שלו.
בשנת 1988, ארגון התקינה הבינלאומי (ISO) ארגן ועדת משנה, שכונתה קבוצת מומחי התמונות הנעות (MPEG) כדי ליישב את שאלת קידוד האודיו ולהגדיר סטנדרט לעתיד. שנתיים קודם לכן, ISO עשה את אותו הדבר עבור תמונות עםקבוצת מומחי צילום המשותפת (JPEG).
ראה גם:
עם מימון מ-מכון פראונהופרבגרמניה, ברנדנבורג ו-MPEG שאפו למצוא מדיום שמח -- קובץ סאונד איכותי שעדיין היה קטן מספיק כדי להעביר אותו בקלות. נקודת המפנה, אמר ברנדנברג בראיון ל-NPR, הגיעה כששיר הא-קפלה"הדינר של טום" מאת סוזן וגה[קישור ספוטיפיי] ניתן לקודד, לדחוס ולהפעיל מחדש מבלי לעוות את קולה של וגה. רוב האוזניים האנושיות לא יכולות לזהות את אובדן דיוק השמע ב-MP3, בדיוק כמו שלא יכלו לשמוע את ההבדל בקווי הטלפון 60 שנה קודם לכן. עם הזמן, כשחזר על השיר 500 עד 1,000 פעמים, שיכלל ברנדנבורג את הטכניקה באמצעות וגה כסטנדרט.
כשה-MP3 הושק ב-1995, זה לא היה לקול תשואות סוערות. ל-ISO היה פורמט האודיו הדיגיטלי הסטנדרטי שלו, אבל עדיין היה חסר משהו - סיבה לאנשים להסתגל לפורמט החדש בדיוק כפי שהם התאימו לתקליטורים. הסיבה הזו תהיההאינטרנט.
כאשר תוכנות פענוח והשמעת MP3 כמו Winamp יצאו לציבור באמצע שנות ה-90, פורמט האודיו לתינוקות של ברנדנבורג הלך והתרבה ברשת המתהווה. בקיצור, האינטרנט ו-MP3 צמחו יחד. עד מהרה עלתה גם תוכנת הקידוד לרשת, הודות לכמה שודדי אינטרנט מוקדמים. תוך זמן קצר, זה היה אפשרי עבור כל אחד לקרוע תקליטורים למחשביו ולשתף קבצי מוזיקה עם העולם.
עד 1999,נאפסטרהציע שירות קל לשיתוף קבצים ברחבי העולם. התוכניות של היוצר שלה להגביל את הקידוד נפסלו, אבל ה-MP3 הפך לסטנדרט הבלתי מעורער למוזיקה מקוונת, ולמונח הכי מבוקש באינטרנט באותה שנה (שגבר על "פורנוגרפיה"). נגני MP3 ניידים כבר גדלו בפופולריות - הקוריאניםMPMan, שהושק ב-1998, היה הראשון - ורשתות שיתוף קבצים לא מורשות יותר הקלו למצוא מוזיקה שתמלא אותן.
כמעט שני עשורים מאוחר יותר, MP3 ממשיך להיות הסטנדרט לאודיו דיגיטלי. זה מוכר, זה קל וזה בכל מקום.
