אם חשבתם שהתגובה שלכם לאבקה גרועה, דמיינו שאתם אלרגיים לכל דבר.

זו הנחת היסוד שלהכל, הכלעַל יְדֵיניקולה יון. הרומן מספר את סיפורה של מדלין בת ה-17, שאלרגית לעולם החיצון. בגלל בריאותה, מדליין הייתה תקועה בביתה במשך כל חייה.

[seealso slug="ya-books-the-fault-in-our-stars"]

מדברים על קדחת תא הנוסעים.

"אם אתה באמת מנסה להגן על הילד שלך, אני כן חושב שהדרך הטובה ביותר לעזור לילד שלך ולהגן עליו מפני העולם היא לתת לו להיות בו", אומר יון. "כולם צריכים ללמוד איך להיות לבד, איך להתמודד עם אכזבה, איך להגן על עצמם".

הכל מתחיל להשתנות עבור מדליין כשהיא מקבלת שכנה חדשה, אולי - שהיא מספיק חמודה ומסקרנת כדי לגרום למדלין להשתוקק ליותר ממה שיש בביתה. מחמם לב וממציא, הכל, הכל חוקר עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי למצוא אהבה.

השאיפה של יון להרחיב את העולם לא נעצרת בזה של הגיבורה שלה. היא גם חברה באנחנו צריכים ספרים מגוונים, ארגון המוקדש להגברת הגיוון ולייצוג הגיוון בספרות.

Mashable פגש את יון כדי לדון בהכל, הכל ולמה ספרים מגוונים הם כל כך חיוניים.

שאלות ותשובות עם ניקולה יון

ניתן למעוך:הכל, הכל משחק עם הצורה כשהיא מספרת את סיפורה של ילדה שאלרגית לעולם. מה אתה יכול לומר על הפורמטים השונים של הספר?

יון:מכיוון שמדלין תקועה בביתה, היא מנסה לצייר את העולם ביד כדרך להתקרב אליו. אני כותב מ-4 בבוקר עד 6 בבוקר, שני עד שישי. ואני כותב ביד, וכתבתי וכתבתי.

ואז יש את הדג הזה.

אני לא יכול לצייר, אז הערתי את בעלי ב-4:30 בבוקר או משהו כזה, והייתי כמו "מותק, אני צריך את הדג הזה." אז הוא קם ושתה קפה, והוא נתן לי נשיקה והוא פשוט צייר לי את הדג.

וזה התחיל הכל. משם, זה לא היה קשה מדי לשלב איורים. ברגע שהחלטתי שזו הדרך שלה להיות קרובה לעולם, היה קל למצוא רגעים לצייר ציור כי יש דברים שהיא תמיד רצתה לחוות.

במונחים של פורמטים שונים, יש ציור, יש הודעות IM ומיילים, מכתבים בכתב יד, הרבה דברים. וכל הטקסט.

אז מה יכולים הקוראים לצפות מהמסע הזה בספר?

הסיפור עוסק באמת באהבה ובאובדנה, ובדברים שהייתם עושים עבורה. זו באמת מדיטציה על כל סוגי האהבה השונים: הורית, חברות ורומנטית. אתה יכול לצפות להרבה שיחת אהבה.

מה נתן לך השראה לכתוב את הסיפור הזה?

למעשה התחלתי לכתוב את זה כשהבת שלי הייתה בת ארבעה חודשים והייתי אמא עצבנית לגמרי. אתה מתייחס לילדים כאל כל כך שבריריים בהתחלה. התחלתי לחשוב רק על מה אם הייתה ילדה שתמיד ידעה את רמת ההגנה שאמהות נותנות לילודים? פשוט התחלתי לדמיין מה זה יעשה לה, ולמערכת היחסים שלה עם אמא שלה, ואיך החיים שלה ישתנו אם אנשים אחרים יתחילו להיכנס לזה.

אז איך רואים את העולם אם הם נפרדים ממנו? איך אתה חושב שזה מעוות את נקודת המבט שלך?

מדלין קוראת הרבה, אז היא רואה את העולם סוג של יד שנייה. היא רואה את הפרשנות של כולם. והיא מציירת הרבה כדרך להבין את העולם. היא גם מאוד עוסקת באדריכלות. היא מנסה לפרש את העולם בכל הדרכים השונות הללו כי היא לא ממש נמצאת בו.

הספר הוא YA -- אבל בהתחשב בנושאים של אהבה ובידוד, מה אתה מקווה שקוראים מבוגרים ייקחו ממנו?

עבור קוראים מבוגרים, משהו שניסיתי להבין הוא: אהבה היא מדהימה, אבל האובדן שלה יכול להיות הרסני. זה דבר שגיליתי כשהתחתנתי עם בעלי. כשפגשתי אותו לראשונה, חשבתי "עכשיו, כשמצאתי את האחד, אני מפחדת שאני הולך לאבד אותו." ואז נולדה לנו בתנו, והתחושה הזו חוזרת. הלב שלך מסתובב מחוץ ל- הגוף שלך אני לא יכול לשלוט אם משהו רע קורה. אהבה היא דבר פנטסטי.

מעביר קצת הילוך, אני יודע שאתה מזוהה עם מסע הפרסום 'אנחנו צריכים ספרים מגוונים'. איך התערבת?

זה התחיל כהאשטאג לפני קצת יותר משנה. הקמפיין קרא לאנשים לומר מדוע הם צריכים ספרים מגוונים.

בעלי ממוצא קוריאני, אז יש לנו בת מעורבת. וחשבתי, אנחנו צריכים ספרים מגוונים בגלל ילדים. הם צריכים ספרים שהם יכולים לראות את עצמם בהם. אז החלטנו לצלם תמונה שלי ושל בעלי, וגזרנו את הפוסטר הזה עם עיגול קטן שהבת שלנו תקע את הפנים שלה. והתמונה הזו הפכה לוויראלית. זה היה בכל מקום, זה היה מטורף.

אז ככה התערבתי. ואז מישהו הושיט יד ושאל אם אני יכול לעשות חלק מהדברים שלו במדיה החברתית. ושמחתי להצטרף.

הדרך שבה אנחנו מדברים על גיוון תמיד משתנה ומתפתחת. לעולם לא תהיה מטרה סופית להתמודדות עם הגיוון - אף אחד לעולם לא יגיד, "אוקיי, עולם! כל נקודות המבט נאמרות. העולם מגוון עכשיו. כולנו יכולים ללכת הביתה". תמיד יש עבודה לעשות.

האם זה לא יהיה מדהים! כל המטרה של הארגון היא לכתוב את עצמנו מתוך קיום. כל המטרה תהיה לעולם לא להזדקק לארגון אחר שאומר "אנחנו צריכים ספרים מגוונים". זה יהיה הדבר הטוב ביותר.

אז מה הלאה בקמפיין?

בדיוק ניהלנו קמפיין שגייס לא מעט כסף, אז אנחנו נותנים חסות להתמחות. חלק מהעניין עם הגיוון הוא שפשוט אין מספיק ייצוג בכל הרמות בפרסום. זה יהיה טוב אם יהיו לנו סוכנים ועורכים ומנהלים מגוונים יותר בבתי ההוצאה. לשם כך, אנו עושים התמחות ונותנים חסות למלגות ספציפיות שיובילו לעולם ההוצאה לאור.

אנחנו עושים גם דברים מאחורי הקלעים, כמו גם תומכים בכותבים של קבוצות שוליים ואנשים שמייצגים קבוצות שוליים כדמויות ראשיות בספרים.

אז האם מסע הפרסום 'אנחנו צריכים ספרים מגוונים' השפיע על הכתיבה שלך? איך הכל, הכל ממוקם באותה שיחת גיוון?

עבורי, רק באופן אישי, מחוץ ל-We Need Diverse Books, כשהחלטתי שמדלין היא דו-גזעית, זה היה אישי לחלוטין. רציתי שהבת שלי תוכל לראות מישהו שנראה כמוה כשהיא קוראת את הספר הזה. זה לא ממש היה לי עד הרבה יותר מאוחר בחיים, וזה היה ממש חשוב לי.

הרבה אנשים שמעורבים בקמפיין אנחנו צריכים ספרים מגוונים והאנשים שתומכים בקמפיין מרגישים אותו הדבר. הם רוצים אנשים שהם הומואים או שחורים או חומים או מכל קבוצה מודרת, כדי שיוכלו לראות את עצמם בסיפור. הכל סוג של אישי.

אני תמיד חושב, "אם הארי פוטר היה שחור, זה היה כל כך מגניב!" אם הוא היה הומו, זה היה פנטסטי. האם הסיפור באמת משתנה כל כך בצורה משמעותית? תחשוב כמה אנשים היו רואים את זה. זה היה מדהים.

אני זוכר את התגובה כשג'יי קיי רולינג חשפה שדמבלדור הומו. השיחה הייתה כל כך חצויה. כמה אנשים אהבו את החדשות, ואחרים חשבו "למה אנחנו צריכים לדעת?"

אני אוהב את ג'יי קיי רולינג, ואני אוהב שהיא אמרה את זה. כי אז כל אחד יכול לסגת לאחור ולהסתכל על התגובה שלו לחדשות. זה רק עוד פן של דמבלדור. הוא עדיין מדהים! הוא עדיין דמבלדור!