למצוא תקווה כשהריון מסתיים פתאום

למרות שזה נפוץ לאבד הריון, מעטות הנשים מצפות שזה יקרה להן.

אחד מכל ארבעה הריונות מסתיים בהפלה ו-1 מכל 160 תינוקות נולד מת או מת תוך 30 יום מהלידה. שלושתנו מכירים את הסיכויים האלה טוב מדי: חווינו את הסטטיסטיקה הטרגית הזו ממקור ראשון.

ראה גם:

לכל אחד מאיתנו יש חוויות ייחודיות משלו. אנחנו חיים איתם כל יום. אבל 15 באוקטובר, יום הזיכרון הלאומי להריון ואובדן תינוקות, הוא אירוע חגיגי אך יפה להרהר על האובדנים שלנו. זו גם הזדמנות לתת לנשים אחרות שחולקות את החוויה הזו לדעת שהן לא לבד.

יותר ויותר מהשיחות הללו מתרחשות ברשתות החברתיות, מה שמאפשר לאנשים להקיף שריפה משותפת, להחליף את הסיפורים שלהם וליצור דרך חדשה לדבר בפתיחות על אובדן וריפוי. אנו מקווים שעל ידי שיתוף החוויות שלנו, זה יעזור לאחרים למצוא נחמה באבלם, ודרך להתקדם משברון לב.

הנה הסיפורים שלנו.

ג'סיקה צוקר

כשההריון שלי בן 16 השבועות הסתיים, צווחתי כל כך חזק שדמיינתי שהקול שלי יישמע על פני אוקיינוסים, על פני יבשות. הבת שלי הגיחה מהגוף שלי. חיתוך חבל הטבור, בהדרכת הרופא שלי בטלפון, היה אולי הרגע המבלבל ביותר בחיי. הייתי לבד בבית באותו אחר הצהריים באוקטובר. התחלתי לדמם. חיי היו יכולים להיגמר לו הייתי שוכב על הרצפה באימה.

בסופו של דבר הגעתי למשרד הרופא שלי. החשש מאיבוד דם מוגזם היה קרוב; עברתי הליך לא תרופתי כדי לחלץ את מה שנשאר מההריון שלי. הכאב בקע כשהשלייה - שאריות הקשר המקוצר שלנו - נמשכה ממני. שכבתי בשקט, נכנע. לפני שחזרתי הביתה, צילמתי אותה, הדרך שלנו ללכוד את השלום הקצר והבלתי רגיל הזה ואת הפרידה הארוכה להחריד - פרידה שנמשכת עדיין.

--ג'סיקה צוקר, Ph.D., היא פסיכולוגית קלינית ויוצרת קמפיין ההאשטאג #IHadaMiscarriage ושורת כרטיסי אובדן הריון.

טרה שיפר

מהרגע שנודע לי שהבן שלי נפטר ועד לרגע שהחלטתי אותו, סדר חיי התערער. זה היה כאילו מושג הזמן שלי נגרס וסודר מחדש כקולאז' טלאים זועף. אצטרך להשרות אותי בתרופות כדי ללדת - הליך בלתי מתקבל על הדעת אבל בטוח יותר בהשוואה לניתוח.

כהכנה ללדת תינוק שמת, הלכתי בסנטרל פארק בניו יורק, שם הרופא שלי תרגל. האנשים סביבי נראו כמו רוחות רפאים או נוסעים בזמן. כשהגעתי לבית החולים הייתי מוכנה לצירים. היו צינורות ומוניטורים. היו אינסוף סיטקומים עם רצועות צחוק זעירות בטלוויזיה. עמלתי ימים שלמים, וכשסיימתי, החזקתי בזרועותיי תינוק חסר רוח חיים. הוא היה בו זמנית כולו שם ונעלם לחלוטין. הוא לעולם לא יחיה.

--טארה שיפר היא המייסדת-שותפה שלהפסד חוזר.

ניקול ברסלונה

לגלות שהלב של אוליביה הפסיק לפעום היה ללא ספק הרגע הגרוע בחיי. מה שלא ציפיתי מלידה מת, זה שהסיפור שלה יהפוך לסיפור אהבה.

הימים הראשונים היו כואבים בצורה יוצאת דופן: 24 שעות של זירוז ולאחר מכן צירים של 23 שעות ללא אפידורל. קיוויתי שהכאב הפיזי שלי יתאים לייסורים הרגשיים. אוליביה הייתה תינוקת בריאה לחלוטין. הרופאים לא ידעו להסביר מדוע היא מתה.

המוות לא יכול למחוק את הרגע שבו פגשתי והחזקתי את בתי ביום הולדתה, או שהפכתי לאמא שלה. אובדן מחוץ לסדר לימד אותי שהעולם ממשיך להסתובב, גם כשאני רוצה שהוא ייפסק, ואפילו בזמנים האפלים ביותר, עדיין יש לחיים עושר מדהים.

-- ניקול ברסלונה היא המייסדת שלאמא קטעה.

המוות הוא חלק גדול מהחיים כמו לידה. עם זאת, כשמדובר באובדן הריון ומוות תינוקות, חסר לנו אוצר מילים לחוויה זו למרות העובדה ששורדיה מונים מיליונים.

אנו מאתגרים את הטאבו הלוחץ על הורים שכולים להגיע לסוף טוב המתאים לשיתוף עם חברים ובני משפחה. אבל תחושת הבושה המתמשכת מחזיקה מעמד גם כשאנחנו מנסים למגר אותה. זה יוצר תרבות של צנזורה עצמית, מה שמקשה עד בלתי אפשרי לבטא את דרגות העצב, הכעס והכמיהה שאנו חווים.

עברה כמעט שנה מאז שהייתי בהריון עם אמרסון, וכמעט שנה מאז שאיבדתי אותו..#IHadAM הפלה #שובר שתיקה— AllieNoelFoster (@AllyyyyNoel)12 באוקטובר 2015

בשמיעת סיפורים על הריון ואובדן תינוק, אנו מופתעים מכמה אנשים מתאבלים בעצמם. אנו תוהים לגבי עלות ההסתגלות לטרגדיה בבידוד, אך נדהמים מהחוסן שאנו רואים מדי יום מאמהות, אבות ושותפים.

יש מעט דרכים משמעותיות להתאבל באופן קולקטיבי כחברה, אך כאשר נותנים לאלו שסובלים מאובדן להרגיש זאת בגלוי ובין היתר, זה עוזר להם להחלים. משפחה וחברים עושים כל כך הרבה על ידי הליכה בשטח הזה לצד אלו המתאבלים.

אבל אבל דורש סבלנות מכל מי שהוא נוגע בו - הוא לא יודע מסגרת זמן. זה גם לעתים קרובות טרנספורמטיבי. זה צובע את העולם שלנו לחלוטין. אנחנו רואים דברים אחרת, ולפעמים, לא פחות יפה.

שנה לאחר מכן, אחרי הפלה והריון חוץ רחמי, אנחנו עדיין מקווים להיות הורים..#שובר שתיקה #IHadAM הפלה— AllieNoelFoster (@AllyyyyNoel)3 באוקטובר 2015

עד כמה שאובדן הריון או ילד שזה עתה נולד כואב, אנו מגייסים כוחות להתקדם - וחלקנו אפילו משגשגים. תינוקות בריאים נולדים לעתים קרובות לאחר מכן, אבל התינוק האבוד הנכסף לא נשכח. זוהי דרך אחת להתמיד, אם כי בהחלט לא הדרך היחידה.

הורים רבים לא היו מחליפים את החוויה הכפולה הזו של אובדן והורות; הם מצאו כוח בבחירה לכבד ולזכור.

היום אנחנו חושבים על לחיות ולמות, אבל אנחנו גם מסתכלים לעבר העתיד.

עלינו לגבש מציאות חדשה שבה אובדן הריון הוא חלק משיחה עולמית. עם מאמץ מסור לתמוך בשכול ופתיחות שמכירה במוות כחלק מהחיים, נוכל ליצור חברה שתומכת בנשים בהריון ובבני זוגן, ללא קשר לתוצאה.

החלום הזה נותן לנו תקווה שנוכל לחלוק את המסע הקשה והבלתי צפוי שחלק מהורים מתמודדים איתו, ולמצוא מרפא באותו מעשה אמיץ.