לא קשה להתנכר לרעיון של הפזמון. למה לשירים צריכים להיות חלקים שחוזרים על עצמם ואחרים לא? דמיינו לעצמכם יצירות אמנות אחרות שבהן חוזרים על רבע או חצי מהיצירה: סרט שמציג את אותו רצף של 10 דקות כל 20 דקות, או ספר שחוזר על עצמו כל פרק אחר.
עם זאת, במוזיקה פופולרית נראה שהפזמון נחוץ. זה, במקרים רבים, הפואנטה של השיר.
ועכשיו,במאמר נפלא על Aeon, אליזבת מרגוליס, מנהלת מעבדת הכרת המוזיקה באוניברסיטת ארקנסו, טוענת כיהחזרה היא הנקודה של המוזיקה. הפזמון הוא רק התגלמות התרבות שלנו של רצון אנושי עמוק יותר לנגן אותו שוב.
האתנומוזיקולוג ברונו נטל מאוניברסיטת אילינוי מונה את החזרתיות בין האוניברסליים המוזיקליים המעטים שידועים כמאפיינים מוזיקה ברחבי העולם. שירי להיטים ברדיו האמריקאי כוללים לעתים קרובות פזמון שמתנגן כמה פעמים, ואנשים מאזינים לשירים האלה שכבר חוזרים על עצמם פעמים רבות. המוזיקולוג דיוויד יורון מאוניברסיטת אוהיו סטייט מעריך שבמהלך יותר מ-90% מהזמן המושקע בהאזנה למוזיקה, אנשים למעשה שומעים קטעים שהם האזינו להם בעבר.
למעשה, טוען מרגוליס, החזרה עצמה היא שמרמזת אותנו להאזין מוזיקלית, גם אם מה שאנו שומעים אינו (נועד להיות) מוזיקה. "לא משנה החומר המרכיב, בין אם זה מחרוזות של הברות או מחרוזות של צלילים", היא כותבת, "נראה שהכוח העז של החזרה יכול לעבוד כדי להשמיע רצפים של צלילים, ולעורר שינוי עמוק באופן שבו אנו שומעים אותם."
למרבה הפלא, נראה שזה גם מסביר את התהליך שבו אם אתה ממשיך להגיד מילה בקול, זה מתחיל להישמע מוזר: סוכרייה על מקל, סוכרייה על מקל, סוכרייה על מקל,סוכרייה על מקל סוכרייה. מרגוליסטועןהסיבה לכך היא שהמשמעות שאנו מייחסים למילה מתחילה להתבטל ואנחנו שומעים את הקוליות והאיכויות שלה במקום.
זהו אפקט השובע הסמנטי, שתועד לפני יותר מ-100 שנה. ככל שמשמעות המילה הופכת פחות ופחות נגישה, היבטים של הצליל הופכים בולטים בצורה מוזרה - אידיוסינקרטיות של ההגייה, החזרה על האות l, הסוף הפתאומי של ההברה האחרונה, למשל", היא כותבת. "פעולת החזרה הפשוטה. מאפשרת דרך חדשה של הקשבה, עימות ישיר יותר עם התכונות החושיות של המילה עצמה.
החיבור של מרגוליס מקבל תפנית מרתקת כדי להסביר מהי החזרה שהופכת אותה לכל כך מפתח למוזיקה. הסוד, מצביעות העדויות, הוא שהאזנה למוזיקה היא תהליך פעיל: אנחנו יוצרים את המוזיקה בראש שלנו כשהצלילים מנגנים לנו את המוח.
