קרימזון פיק היא אופרת סבון גותית טעימה המתחזה לסרט אימה.

הסרט, שנכתב ובוים ​​על ידי גיירמו דל טורו, הוא השתוללות קאמפית בבית רדוף רוחות, עמוס בוויזואליה מדהימה שמציגה כל סנטימטר מתקציבו של 55 מיליון דולר. זה כל כך מהמם להסתכל עליו ומרכיב אותו בקפידה עד שאולי לא אכפת לך מהעלילה המפותלת.

[seealso slug="pan-review-so-bad-it-is-bad"]

בכיכובם של מיה וסיקובסקה, טום הידלסטון וג'סיקה צ'סטיין (הזוהרת כנבל האמיתי של הסרט), הסרט מחזיר את הצופים לסוף המאה ה-19, כשהוא מסתובב הלוך ושוב בין ניו יורק לאנגליה.

ואסיקובסקה מגלמת את אדית, סופרת צעירה שאפתנית שמתאהבת בתומס שארפ המקסים והמסתורי (הידלסטון, מטפח את קסמו האנגלי). אבל כמובן, משהו לא ממש בסדר בו, או באחותו הכלובת, לוסיל (צ'סטיין).

אף על פי כן, אדית מתאהבת, למרות אי הסכמתו של אביה (ג'ים ביבר). כל אותו זמן, יש את ד"ר אלן מקמייקל (צ'רלי הונאם), אדם אמיד עם לב טוב שכנראה היה מתחתן עם אדית בטירוף.

אדית היא מוביל מתסכל, במיוחד ברגע שהיא נופלת לטרופית האימה של דמויות שרצות לעבר סכנה ברורה במקום רחוק, רחוק ממנה. בתחילת הסרט, היא סופרת נחושה ונחושה עם רצף פמיניסטי סמוי, ששמה טיפות מרי שלי. אבל ברגע שהיא מגיעה עם תומס, הניצוץ שלה מתעמעם - וכך גם ההופעה של ואסיקובסקה ברגע שצ'סטיין מקבל יותר זמן מסך.

לוסיל היא נבל חסר ציר, אכזרי ומתנשא, שצ'סטיין מספק בשלמות. ההופעה שלה תופסת את האופי הדרמטי מדי של הסרט, אבל עדיין מכבדת את החומר. ברגע שאדית עוברת לאחוזת האל הנוראית של תומס בנווורסוויל, אנגליה, צ'סטיין באמת זוכה להגמיש את הביצועים שלה, שמתפרקים למצב מאני מענג עד סוף הסרט.

חובבי אימה הארדקור עלולים להיות מעט מבולבלים מהסרט הזה, שהוא, בבסיסו, סיפור על רומנטיקה שהשתבשה. דל טורו יודע לסובב את המתח, אבל רגעים ראויים לצרחות הם מעטים. יש הרבה דם וקצת אלימות מעוררת בטן, אבל שום דבר שצופי קולנוע מפחיד ותיק לא יכול להתמודד איתו. אם כבר, זה העיצוב המצמרר למראה של רוחות הרפאים שבאמת מעלה את גורם ההפחדה.

רוחות הרפאים של יצירתו של דל טורו בסרט זה הן יצורים עקובים מדם ומעורפלים. הם לא סתם רודפים חלומות בלילה - הם מגיחים, צורחים ומעוותים, מהקרשים הנרקבים, דוהרים לעבר הטרף הארצי שלהם. הם באים לאדית בלילה, דופקים בכל מסדרון באחוזה שהיא חולקת עם תומס ולוסיל, וזו גם הסיבה שהסרט הזה כל כך מתסכל. התגובות של אדית לראיית רוחות רפאים תמיד מרתקות, ואחד החסרונות בהופעה של ואסיקובסקה. הדרך שבה אדית מתמודדת עם הגילויים האלה היא אחת מהטבילות הרבות של הסרט בתסריט.

לכל הדמויות יש את המטרות הנשגבות האלה שסוג של נופלות בצד הדרך. אדית רוצה לכתוב ספר. תומס רוצה את אדית, אבל גם ליצור איזושהי מכונה השואבת חימר מהאדמה. לוסיל רוצה... אני לא יודע, לנגן בפסנתר ולהתגנב כמו הצל המקצועי של אחיה.

זה לא באמת משנה, כי החן המציל של הסרט הוא היופי המוחלט שלו. יש לו באמת איכות ספר סיפורים, עם פלטת צבעים מעוצבת להפליא שמקרינה עם כל גווני הזהב והארגמן שלה. כל תפאורה כל כך מוקפדת, כל עץ, כל תחפושת, כל ספל תה קטן מעוצב.

אחוזת קרימזון פיק מרשימה במיוחד, במיוחד בהתחשב בדל טורו שנבנה אשלוש וחצי סיפוריםבית על הסט של הסרט. הבית הוא בדיוק איך אפשר לדמיין אחוזה רדופה מהמאה ה-19 - תקרה רצוצה, רצפות עץ נרקבות, מרתף שדומה מאודחדר הסודות- ומה שבאמת קושר את הכל יחד הוא החימר האדום שחי ממש מתחת לאדמה, שהופך כל שלג שיורד על הקרקע לאדום בוהק ועקוב מדם, שדל טורו משתמש בו בצורה נהדרת.

הסרט הזה, בידיו של במאי פחות, היה סיפור רפאים משעמם ללא ניצוץ. בידיו של דל טורו הוא נוצץ כמו תכשיט גותי קטן. העולם הנופי של קרימזון פיק יפה מספיק כדי ללכת לאיבוד - ובסופו של דבר זו הסיבה היחידה שאתה צריך לראות אותו.