זה מה שאנחנו מוצאים אחרי שסיימנו את סטיב ג'ובס מאת וולטר אייזקסון, הביוגרפיה מורשיתאשר זינק לראש מצעד אמזון לאחר יציאתו ביום שני. זה ללא ספק הספר של השנה שהכי קשה להתעלם ממנו. (לעצמי במיוחד, לאחרראיין את ג'ובס פעמים רבותולאחר שעבד עבור וולטר במגזין טיים, ההתנגדות תמיד הייתה חסרת תועלת.)

ואכן, בימים האחרונים הרגישו כמו שייכות למועדון ספרים שמקיף את כל עולם הטכנולוגיה. אם תקשיבו מקרוב ל-Mashable השבוע, תוכלו כמעט לשמוע את הקשה הרכה של כפתורי הפניית עמוד ומסכי אייפד. אז הנה כמה רשמים ראשונים ונקודות דיון שהיינו רוצים להעלות במפגש של מועדון הספר.

מה השאיר את הרושם העמוק ביותר בקריאה שלך? ספר לנו בתגובות.

ג'ובס חשב אחרת... על דאודורנט.

לג'ובס היה אכפת מפרטים זעירים, והביוגרפיות הטובות ביותר עוסקות בהן - התכונות האימפרסיוניסטיות שבאמת מעצבות את ההבנה שלך לגבי אדם שלם. במקרה של ג'ובס, אחד מאלה יצטרך להיות העובדה שהוא בילה עשרות שנים בעקשנות שהתזונה הטבעונית שלו תפתור באופן טבעי כל בעיות של ריח גוף. כל מה שאתה צריך זה פירות. זו הייתה דוגמה מוקדמת אך מתמשכת למה שאיזקסון מכנה "החשיבה הקסומה" של ג'ובס.

ג'ובס התענג על תפקידו של הבריון הראשי... וכך גם רבים מאלה שהציק.

לפני ואחרי השיקום שלו באפל, לג'ובס היה כלי ניהול אחד: להפיק ביצועים טובים יותר מהצוות שלך, לצעוק, לזלזל ולהשמיע את הבזיון מתוכם, לעתים קרובות שבעה ימים בשבוע ומאוחר בלילה. עובדים רבים של אפל עוזבים תחת לחץ מתמיד זה בסגנון סמל מקדחה; רבים נוספים פוטרו. ובכל זאת, יותר קיבלו השראה לעשות את מה שהם כינו העבודה הטובה ביותר בקריירה שלהם. אבל האם הוא יכול היה להיות נחמד יותר לגבי זה ולהשיג את אותן תוצאות? כנראה שכן, מסכם איזקסון.

חנון עיצוב אולטימטיבי... או אובססיבי-קומפולסיבי?

ג'ובס הזיע כל פרט בחייו ובעבודתו. הוא חי קיום ספרטני על רצפות האחוזה שלו, בעיקר בגלל שלא הצליח להביא את עצמו לבחור ספה אחת או מסגרת מיטה אחת. הוא היה לועס עובדים על כמה פריימים שהוסרו ממודעה, או בעובי של קו בווידג'ט של מחשבון. היו לו בארון יותר מ-100 צווארוני גולף שחורים מאותו מעצב. עייף והזוי במהלך ניתוח השתלת הכבד שלו, הוא דרש מהרופאים להביא לו חמישה דגמים של מסכת חמצן לבדיקה. תמיד ידענו שג'ובס הוא חנון עיצובי, אבל מידת המיקוד שלו עדיין מפתיעה.

תן לדמעות לזלוג.

כשג'ובס לא היה אובססיבי, כך נראה, הוא דמע. כמעט כל פרק בספר מציג מופע כלשהו של ג'ובס בוכה, לעתים קרובות למדי כאשר הוא לא הסתדר עם עיצוב המוצר או הארגון הארגוני. אבל ג'ובס יבכה גם דמעות שמחות כשנתקל במה שהוא חשב כ"טוהר הרוח" - כמו העותק של מודעת הטלוויזיה הראשונה "תחשוב אחרת".

הוא היה רומנטיקן... אבל לא הכי טוב ברומנטיקה.

אחד ממגרדי הראש הגדולים ביותר בספר מגיע כשג'ובס יוצא עם זמרת הפולק ג'ואן באז, המפורסמת אך לא עשירה, וכל הזמן מספר לה על שמלה של ראלף לורן שהיא תיראה נהדר בה. לבסוף, בערב דייט, ג'ובס מסיע אותה לחנות עם השמלה -- רק כדי לאסוף לעצמו כמה חולצות ולהציע לה לקנות את השמלה בעצמה. חברה אחרת, אחת האהבות של חייו, תאמין שיש לו הפרעת אישיות נרקיסיסטית.

העקשנות שלו לגבי בריאות ואוכל פגעה בו.

הפרט הקשה ביותר לקחת, עבור אלה מאיתנו שעדיין מתאבלים על אובדן ג'ובס, הוא שהוא חיכה כמעט שנה כדי לעבור את הניתוח של הגידול הראשון שלו, הניתן לריפוי מושלם, ומאפשר לו להתפשט. זה היה בגלל שהוא לא רצה שגופו יופר על ידי ניתוח, אמר ג'ובס לאייזקסון עם נימה של חרטה. הוא גם היה צם או אוכל דיאטות פירות מינימליות כאשר הרופאים דחקו בו להרבות בכמות גדולה ולאכול יותר חלבון.

ג'ובס פגש את אביו המולד... אבל לא ממש.

הסטודנט הסורי עבדולפתאח ג'נדלי, אבי התינוק שניתן למשפחת ג'ובס לאימוץ, חי חיים נודדים, ובשלב מסוים ניהל מסעדה ליד קופרטינו. אחותו המולידה של ג'ובס, הסופרת מונה סימפסון, גילתה שג'ובס אכל במסעדה מספר פעמים ולחצה את ידו של ג'נדלי מבלי שאף אחד מהם ידע את המשמעות מכך. ובכל זאת, ג'ובס מעולם לא הגיב לבקשתו של ג'נדלי לפגישה נכונה.

יש סירת ג'ובס שמחכה להיבנות.

מייסד אפל לא יכול היה להפסיק לעצב דברים חדשים וגדולים יותר. אפילו במהלך התקפי המחלה הארוכים שלו, הוא היה קשה בעיצוב כלי שיט לים, אולי כדי להתחרות עם חברו אוהב היאכטות לארי אליסון. זה היה, כמובן, עיצוב סירה מינימליסטי ובטוב טעם.

סטיב ג'ובס ורופרט מרדוק: חברים לא סבירים.

ג'ובס יצר ידידות עם מרדוק במהלך שנותיו האחרונות, לאחר ששכנע את איל התקשורת ליצור תוכן לאייפד, והיה מזמין אותו לעתים קרובות לארוחת ערב - למורת רוחם של רבים מחבריו הליברלים של ג'ובס. אבל ג'ובס לא היה איש ימין (הוא הציע לפרסם את קמפיין הבחירות מחדש של אובמה), ואכן לקח את מרדוק על מה שג'ובס ראה כטבע ה"הרסני" של פוקס ניוז.

גם אחרי 40 ראיונות, ג'ובס נותר חידה.

אייזקסון העלה את ג'ובס לשיא 40 פעמים במהלך שנתיים. עם זאת, כפי שציינו מבקרים רבים, למרות כל המוזרויות הללו, זה עדיין דיוקן דק במקצת. ג'ובס סוגר הרבה שורות של שאלות, ושומר על תשובות רבות אמביוולנטיות (כגון אמונת "חמישים וחמישים" שלו בחיים שאחרי המוות). איך זה היה לחיות בעצם בראש של סטיב ג'ובס? תשובה לשאלה זו עדיין דורשת חשיבה קסומה מצד הקורא.

בונוס: סטיב ג'ובס: ציטוטים מעוררי השראה