לוס אנג'לס - "שדה עיוות המציאות". כל מי שהיה לו בוס שאפתני השתמש בביטוי, אם כי מעטים כנראה מבינים שהוא הומצא באפל מחשב בתחילת שנות ה-80 כדי לתאר את הדרישות הבלתי אפשריות שנבעו מסטיב ג'ובס.

ה-RDF מופיע בכמה הופעות בסרטו של הבמאי דני בויל והתסריטאי אהרון סורקין, סטיב ג'ובס - כולל הנוף מהקהל. וכמו ההתעקשות של ג'ובס לכופף את ההיגיון כך שיתאים לרצונו, התוצאה היא משהו די מרהיב.

כלומר, סטיב ג'ובס כמסמך היסטורי הוא גבולי מגוחך. בתור חווית קולנוע?

שלום.

נמרץ, נמרץ ומתפצפץ מאנרגיה, המיזוג של העין המסוגננת של בויל והלשון החמוצה של סורקין הופכים את סטיב ג'ובס ליצירה של אושר אלגנטי וידידותי למשתמש, למרות המבנה יוצא הדופן שלו ובעיות ביצועים מדי פעם.

אתה יודע, כמו ה-iMac המקורי.

רוב הבאזז של סטיב ג'ובס היה סביב התסריט של סורקין, ולא בכדי. הדיאלוג צץ ורוחש בערך כמו שהייתם מצפים מהתסריטאי-כסופר שנתן לנו Moneyball, The Social Network, The West Wing ו-The Newsroom. החדשות הטובות עבור שונאי סורקין הן שזה לא ממש מטיף או חכם מדי כמו כל אחד מאלה, וזה עוזר לך להבין שהאנשים שדיברו בשורות האלה באמת היו מבריקים, בחורים ונשכים.

ובכל זאת, מכיוון שאי אפשר לשחזר נאמנה שיחות פרטיות שהתרחשו לפני 10, 20 ו-30 שנה, קשה לקחת הרבה מזה כערך נקוב. אנחנו מעלים סיפור של ג'ובס מעוות על ידי שדה עיוות המציאות של סורקין/בויל, שמשחק לא רק עם המילים המדוברות, אלא עם האירועים עצמם, ההקשר והמשמעות שלהם.

הרבה נכתב ונדון על אי-התאמות אלה, ולא תמצא כאן הערימה. זוהי סקירת סרט, וכסרט, סטיב ג'ובס זוהר בחמימות ובבהירות עם בניית מתח עדינה, שנעשתה עוד יותר יוצאת דופן בשל העובדה שאנו יודעים בדיוק איך הסיפור מסתיים.

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/10/jobs.inside.png" caption="ג'ף דניאלס ב"סטיב ג'ובס."" credit="Universal" ]

מכיוון שהסרט מדלג על הזמן ללא עונש, הוא יכול היה להתרסק בקלות. יש סצנה עמוק בתוך המערכה השנייה שבה ג'ובס (מייקל פאסבנדר) ומנכ"ל אפל ג'ון סקאלי (ג'ף דניאלס) מתמודדים בשתי שיחות נפרדות, אחת ברגע הנוכחי של הסרט, אחרת עמוק בעברו. אנחנו מתהפכים בפראות קדימה ואחורה בין שתי השיחות האלה, כל אחת מודיעה לשני בהישג נועז ומסחרר של יצירת סרטים בוגרים כלומר - אם לשאול עוד אחת מהמטאפורות השאולות של סורקין - סימפונית.

יש כאן הרבה נושאים באיזון עדין, כמו המשיכה בין קרייריסטיות לאנושיות, כאשר מערכת היחסים של ג'ובס עם בתו ליסה מתנשאת לגדולה. למעשה, זה עשוי להיות הקו העקבי היחיד. למרות שמקומה של ליסה בסרט זכה לביקורת רחבה ביותר בשל חירויות אמנותיות, היא הדבר האנושי ביותר בסטיב ג'ובס. ייתכן שהיא גם הייתה, בשלב מסוים מאוחר בחייו, הדבר הכי אנושי בסטיב ג'ובס.

נראה שההופעות משרתות את החומר, וזה בסדר; המצלמה של בויל והתסריט של סורקין לא דורשים משחק ראוותני. פאסבנדר רותח מתחת כפי שעשה פעמים רבות בעבר, ומשתמש בחיוך הזאב הזה בצורה נהדרת; קייט ווינסלט כמנהלת יחסי הציבור ג'ואנה הופמן מסתפקת לבסוף במבטא פולני באמצע הסרט, אבל זה לא אסון; וסת' רוגן בתור סטיב ווזניאק זוכה השנה בפרס ג'ונה היל על כך שהראה ששחקן קומי יכול להתמודד עם דרמה.

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/10/aaa.steve_.jobs_.thm_.png" caption="מייקל פאסבנדר בתור סטיב ג'ובס ב"סטיב ג'ובס." credit="Universal" ]

בעולם שבו יש לנו את הספר של סטיב ג'ובס,סטיב ג'ובס הסרט התיעודי של אלכס גיבני, סטיב ג'ובס בגילומו של אשטון קוצ'ר וכנראה מתישהו סטיב ג'ובס הטעם של בן אנד ג'ריס, יש די והותר מקומות להבין את האמת של מי היה ג'ובס, מה הוא עשה ואיך הוא התנהל.

ככזה, סטיב ג'ובס לא צריך לעשות את זה - ותודה לאל. כי במקום עוד ביוגרפיה צנועה ומקיפה, קיבלנו סרט נהדר.