בבית בלימבו

בארץ הפקר, עיר צצה יש מאין. אלה הפליטים הסורים שבנו אותו.

מייגן ספייסי

מחנה הפליטים ZAATRI, ירדן - בקטע רחב ידיים של מדבר ירדני רק 8 קילומטרים מהגבול הסורי, צצה מהחול עיר מאובקת שנולדה מתוך צורך. יותר מ-80,000 איש חיים כאן במחנה הפליטים זעאתרי, מהגדולים מסוגו במזרח התיכון. חלקם בילו שנים בקרוואנים ממתכת גליים המרכיבים את שני הקילומטרים הרבועים של מחנה זה. יש להם גישה מוגבלת לחשמל, מים זורמים או חדרי אמבטיה במקום שבו הטמפרטורות בקיץ מגיעות באופן קבוע ל-105 מעלות פרנהייט ברצועת המדבר החשופה הזו. בלילה, בחורף, הטמפרטורות יכולות להיות מקפיאות.

בכל רחבי מחנה זעתרי, משפחות קישטו את חללי המגורים שלהן כדי להפוך אותו לשלהן במקום בלתי נשכח ואנונימי. חלקם ציירו דפוסים בהירים על צדדי המתכת של הקרוואנים שלהם; אחרים הגדילו גנים קטנים, ויצרו כתמי צבע בנוף הבז'. בזמן שהם מחכים, אנשים ממלאים את ימיהם באמנות ומוזיקה או עובדים במסעדות ובעסקים שהם בנו. לכודים בשטח הפקר עם מעט שליטה בגורלם, הם עלולים לא להיות מסוגלים לעזוב או לחזור הביתה. אבל הם שורדים.

חנויות המוכרות מוצרי אלקטרוניקה, קירותיהן מרופדים בסמארטפונים, טאבלטים, נרתיקים וכרטיסי סים, גודשות את הרחוב הראשי של זעתרי. למרות גישה מוגבלת לחשמל במחנה, החנויות עושות עסקים משגשגים שכן כמעט כולם במחנה מסתמכים על טלפונים וטאבלטים כדי לחבר אותם עם שאר העולם. חתים מסאלמה, בן 32 אב לשלושה, פתח אחת מהחנויות האלה לפני קצת יותר משנתיים. כשנמלט לראשונה לירדן, הוא התגורר בעיירה הסמוכה מפראק, אך חוסר היכולת לעבוד עקב מעמד הפליט שלו אי אפשר להסתדר, והוא העביר את משפחתו למחנה.

הסמארטפונים הם ללא ספק הפריטים הפופולריים ביותר שהוא מוכר מהקרוון הקטן שהפך לחנות. יש לו דלפק זכוכית אחד שמחזיק את הסמארטפונים מאחורי תיקים נעולים, ומדפי עץ שמסלמה בנה. הוא מבין את החשיבות של להחזיק טלפון כמו גם כל אחד במחנה. "הורי ואחיי עדיין בסוריה, ואני מדבר עם אותם בוואטסאפ כמעט כל יום", הוא אומר. "זו האפליקציה היחידה שעובדת טוב בסוריה".

עדנאן מוחמד חי עם ארבעת ילדיו במחנה מאז 2012. "אשתי - אמא של הבנות - מתה כשגג הבית שלנו קרס לאחר פיגוע חבית", אומר מוחמד בן ה-38, יושב על הרצפה בתוך בניין המתכת הגלי הלוהט שנמצא בבית כבר שלוש שנים. "ישנו בביתנו בשעות הבוקר המוקדמות בסביבות השעה 5 בבוקר כשהפצצה פגעה. התעוררנו עם הריסות מעלינו. איבדתי את ההכרה והופרדתי מילדיי והובאו לבית החולים".

מוחמד אמר כי לוחמים בצבא סוריה החופשי נשאו אותו על גבם לגבול ירדן. ימים לאחר מכן, הוא התאחד עם ילדיו בבית של חבר. "הייתי רוצה לחזור לסוריה - שום דבר לא יכול להחליף את המדינה שלי", הוא אומר, כשהוא מביט בבנותיו, סאנה, בת ה-8, וראווה, 7, שהצמידים הזהובים שלו מצלצלים בזמן שהם משחקים. "איבדתי את אשתי, אבל הנחמה הגדולה שלי הייתה שהילדים שלי עדיין בחיים", אומר מוחמד. "אני לא יודע למה הייתי הופך אם הייתי מאבד את כולם."

כמו רוב המחנה, למוחמד ולמשפחתו יש טלוויזיה המחוברת לצלחת לוויין על הגג. אבל רשת החשמל שאליה התושבים מעבירים כבלים מהבתים הטרומיים שלהם פועלת רק בין השעות 19:00-3:00, וגם אז הפסקות חשמל הן תכופות. "הייתי רוצה לחזור לסוריה - שום דבר לא יכול להחליף את המדינה שלי", אומר מוחמד. "הדבר היחיד שגורם לי להרגיש קצת יותר טוב הוא שהבנות שלי איתי."

מוחמד ג'וכדר, בן 29, הוא הבעלים של מספרה בשוק ההומה המשתרע דרך זעתרי כמו עורק חיוני המזרים חיים למחנה. הוא חי כאן מאז ינואר 2013, לאחר שברח מעיר הולדתו חומס עם אשתו והוריו . הם חצו את הגבול ברגל כשהתנאים הפכו לבלתי נסבלים.

דיוקנאות מלחמה תלויים על קירות החנות, עבים בשכבת אבק לאחר שסופת חול לאחרונה פקדה את המחנה. ג'וכדר הוא חלק מקולקטיב אמנים בזאתרי, הנתמך על ידי סיוע ופיתוח בינלאומי. בחום הצהריים, הוא יושב שפוף קדימה באחד מכיסאות הספר שלו, משרטט את פניו של ילד קטן מתוך תמונה שהוצגה בסמארטפון שלו. "מאז ילדותי יש לי את המתנה הזו של אמנות, ודיוקנאות הם המומחיות שלי", אומר ג'וכדר. "החדש הזה הוא בהשראת תמונה של ילד אומלל בסוריה, ומסביבו, העיר בהריסות".

היצירות וההדפסים המקוריים נמכרים בשווקים בירדן על ידי ה-IRD. הרווחים חוזרים לאמנים ולמחנה. "אני ממקד את האמנות שלי בימינו במהפכה ובאנשים שסובלים", אומר ג'וכדר שנהג להציג בתערוכות בינלאומיות בדמשק לפני המלחמה. "אני חושב שאוכל להיות מפורסם ביצירות האמנות שלי אם הייתי גר מחוץ למחנה", הוא אומר. "אולי יום אחד."

"באתי לכאן לבד וחלק מהמשפחה שלי עדיין בסוריה, אני מדבר איתם מדי פעם", אומר יוסף אל-שולי בן ה-32. "אבל עזבתי את הארץ כי חששתי שייתעללו בי". שני אחיו נעצרו על ידי כוחות הביטחון הסוריים שחשדו בהם בתמיכת האופוזיציה". הם נעצרו במסגרת מעצר קולקטיבי, רק אספו והושלכו פנימה. כלא", אומר אל-שולי.

אחיו שוחרר בסופו של דבר, אבל אל-שולי ידע שהגיע הזמן שלו לעזוב. למרות הנסיבות, אל-שולי לא השלים את עצמו לחיים בתוך מחנה זעתרי, למרות שהוא פליט עוד לפני שהמחנה היה "לא החלטתי אם אשאר בירדן עד שזה ייגמר או אנסה למצוא מקום אחר לגור בו. קשה לחזות מה יקרה".

"כשהתחלתי את המסע מחוץ לדרעא, התינוק שלי כבר היה אמור להגיע והתחלתי להרגיש צירים", מסבירה רואן ג'לאם, אם לשני ילדים בת 23. "אבל המשטר הסורי ירה בבעלי אז לא היה לנו בעלה שרד, למרות שנפצע קשה, לאחר שנקלע לקרבות רחוב בין המשטר הסורי ולוחמי האופוזיציה ג'לם ובעלה עזבו את שלהם עיר הולדתה והיו בדרכים כשהיא לידה.

"צבא סוריה החופשית הביא אותי לבית חולים והילדתי ​​את התינוק ונשארתי שלושה ימים עד שהכביש היה פתוח", מסבירה ג'לם, יושבת על רצפת שיירת המתכת הקטנה העמוסה בילדים ובני משפחתה המורחבת. בתה איה בת השלוש, התינוקת שנולדה על הכביש, מתפתלת על ברכיה. הקרון, עם חיפויי העץ המזויפים והחלונות המסורגים שלו, הוא הבית היחיד שאיה הכירה אי פעם.

"קשה להביא ילדים במחנה, אבל טבע האדם לטפל בהם", אומר ג'לם. "אני אוהבת את הילדים שלי אבל כל כך קשה להחזיק אותם כאן." כעת היא בהריון עם הילד השלישי שלה, שהיא מצפה שיוולד במחנה.

מוהנאד אל-ח'ריאת, בן 48, מכניס לתנור פלדה כמה דיסקים עגולים של בצק מכוסים ברוטב עגבניות, פסטו ותבלינים. אדם דתי עמוק עם תואר ראשון בלימודי אסלאם, כיום יש לו פיצריה בשוק המרכזי של זעתרי. "הייתה פיגוע בעיר שלי והם הציתו את הבתים", אומר אלח'יראת. "באותה תקופה אשתי הייתה בהריון וידענו שהיא תצטרך ניתוח קיסרי אז הלכנו ברגל לגבול עם ירדן. זה היה כל כך קשה לילדים שלי". הוא לא רואה עתיד לחמשת ילדיו במחנה והוא לא מרוצה מההשכלה המוגבלת המוצעת. במחנה פועלים שלושה בתי ספר שכולם פועלים בשתי משמרות, כאשר בנות לומדות בבקרים, ובנים אחר הצהריים. רק 15,500 מתוך כ-28,000 ילדים בגיל בית ספר רשומים כיום בבתי הספר, 13% מהילדים בזאתרי עוסקים בעבודת ילדים כלשהי.

משפחתו של אל-ח'יראת בקושי שואבת את הכסף הזעום שהוא מקבל מהפיצריה.
"לאנשים כאן אין הרבה כסף, אז זה אומר שבסופו של דבר העבודה שלי תיפסק", הוא אומר. הוא היה רוצה להשתמש בתואר שלו כדי להיות מורה דתי, ועיניו נשואות ללכת לאירופה או ארצות הברית עם משפחתו. אחיו של אל-ח'יראת מתגורר עם משפחתו בשיקגו. הזוג משתף תמונות כל יום באייפון שלהם.

"רגע לפני השקיעה, ישבנו יחד בבית בדרעא, וטיל פגע בסמוך. אז החלטנו שאנחנו חייבים לעזוב", מספר אבו סאמר כשהוא יושב לצד אשתו אום ונכדתו הצעירה רולא. ה-56- גבר בן שנה עבד כשוטר בסוריה במשך 30 שנה ופרש רק שנה וחצי לפני שהמדינה פרצה במלחמת אזרחים.

"איבדנו את כל החפצים שלנו כשעשינו את דרכנו לגבול ירדן, כל הבגדים שלנו, הכל. בסופו של דבר לא היה לנו כלום, רק הבגדים שלבשנו. אבל תודה לאל שהגענו לירדן בחיים", אומר אבו סאמר, שדיבר בתנאי שלא ייעשה שימוש בשמו האמיתי. רוב משפחתם מתגוררת יחד בזאתרי, אך לזוג שתי בנות נשואות עדיין בסוריה. הם שולחים הודעות בוואטסאפ כל יום. בן דודו של אבו סאמר שהתגורר גם הוא בזעאתרי במשך שנים עזב לאחרונה את משפחתו כדי לעשות את המסע המסוכן דרך סוריה לתוך טורקיה והלאה לאירופה. "לעולם לא אעשה את המסע. אני מעדיף למות כאן או לחזור לסוריה, " אומר סאמר. "הפליטים מושפלים, אין אנושיות באופן שבו מתייחסים אליהם. אני מעדיף להישאר איפה שאני נמצא". אבו סאמר מעשן בשרשרת כשהוא מספר את סיפורו. הוא אומר שאם הוא יחזור לסוריה הוא ינסה להפסיק, ושעל אף העלות הגבוהה של הסיגריות, הוא צריך אותן כדי לעבור את היום. "איך אני יכול לקחת את זה בקלות עם הסיגריות במחנה הזה", הוא אומר עם חִיוּך. "מעולם לא חשבנו שנהיה בגלות במדבר."