[wp_scm_op_ed]

אם אתה אוהב סדר צד כבד של נחמות יצורים עם הרצאות ההשראה שלך, אין מקום טוב יותר בעולם מאשר ועידת TED השנתית, הסבא של כל ועידות ה-TEDx האלה. זה שנערך בלונג ביץ' בשבוע שעבר הותיר את המשתתפים חסרי פחות מהאצולה הממוצעת של המאה ה-18.

השפע התחיל לפני שנכנסתם לאולם המרכזי. שלושה אוהלי ענק היו מלאים בספות, צידניות וכל סוג של חטיף אורגני שאפשר להעלות על הדעת (כדי להמשיך בין הארוחות המוגשות בכל הפסקה). בריסטות מתנדבים מזגו לאטה חינם. השיחות שודרו בשידור חי בטלוויזיות עם מסך רחב, עוצמת הקול שלהן הוגברה עד כדי להטביע את יחידות ה-AC המפיצות אוויר קר שלא לצורך כל היום.

הנוחות הקרה כקרח שלך במהלך השיחות על סכנות שינויי האקלים הייתה מובטחת.

בתוך האולם המרכזי, אם יכולתם להידחק על פני ההמונים בתחנות בריסטה נוספות, היה המקום שבו זה באמת השתגע. כאן, נותנת חסות - מטרה - בנה את מה שניתן לתאר רק כשכבות ענק של ספה אדומה גלית. אתה יכול לשכב כמו רומאי בתאים דמויי המיטה שלו, כל אחד מחווט לצליל ולשקעים; למעלה, הועידה הייתה קורנת על תקרה משופעת.

אתה יכול להטעין את הסמארטפון שלך וליהנות מכל שיחת קלריון אחת כדי לרומם את העניים בעולם, כל סיפור מרגש של מצוקה, מבלי לקום.

שינויים Ch-ch-ch של TED

זו הנקודה במאמר המערכת שבה אני מוסיף את ההזהרה: אני כל כך פראייר לטובהרצאת TEDבתור הסרבן הבא של האינטרנט האינטלקטואלי. הפורמט לא צבר מיליארד צפיות מאז 2006 במקרה; זה, על פי רוב, חומר מרגש, חינוכי ונגיש באמת. השיחות השנה לא היו יוצאות דופן, והדגשנו כמה מהטובים ביותר בשבוע האחרון.

סוגטה מיטרהו"בית הספר בענן" עטור פרס ה-TED שלו בסך מיליון דולר;אמנדה פאלמרעל חיבור עם המעריצים שלך;אלן סבוריעל המדבר;בונועל סיומו המתקרב של העוני העולמי;פיטר גבריאלמתנגשים עם שימפנזה ומשיקים את "האינטרנט בין המינים". אלה היו רק קצה קרחון של רעיונות מרשימים ומעוררי השראה.

ראה את הקשרים המדהימים בין כל הרצאות TED

אבל הכנס של 2013 היה הראשון שהשתתפתי בו מאז TED 2003, שהתקיים בעיירת חוף קטנה בהרבה בקליפורניה, מונטריי. והפער של עשר שנים העניק לי כמה השוואות מטרידות. זו לא הייתה רק האווירה היוקרתית מדי בלונג ביץ'; זה היה היעדר הערכה ביקורתית סביב כל הרצאה, והתשואות העומדות המסעירות שנראו קיצצו כל רעיון של ויכוח.

עוד ב-2003, כשהקהל היה פחות מחצי מהגודל, הייתה תחושה מסוימת של איקונוקלסמה לגבי האירוע כולו. היו מחיאות כפיים מכובדות, אבל מעט מחיאות כפיים. הרמקולים צללו על הבמה ולגלגו על ידי קומיקאים. זה היה כמו שצריך: אם רעיון יכול להצליח בצלייה ובצלייה, באמת שווה להפיץ אותו.

השנה, מלבד ויכוח קצר אחד בין כלכלנים שלא הסכימו לגבי השפעת הטכנולוגיה על הצמיחה, וראיון כדורסל עםאילון מאסק, בקושי היו שאלות, ורק הקלות ביותר מבין הצליות הסאטיריותג'וליה סוויני.

בקבוצות, או עם זרים, משתתפי ה-TED של השנה חששו לבקר כל הרצאה נתונה שמא הייתה זו שהעניקה למישהו שם התגלות - ושמא זה יפריע לרשת, רובם באמת היו להוטים לעשות כדי להגדיל שווי הכרטיסים שלהם ב-7,500$.

עם זאת, לבד ובביטחון, הם הפגינו אי נחת לגבי בועת הסבון הענקית הזו של תקווה שנראה לנו מנפחים, כזו שאף אחד לא העז לקפוץ מחשש שתויג אותו כפסימיסט.

בשנת 2003, אנשי TED שחששו שהרעיונות שלהם שנויים מדי במחלוקת היו מבקשים שהשיחה שלהם תהיה לא לפרוטוקול. אף אחד לא דאג בקשר לזה ב-2013. הדבר היחיד שלא לרשומה היה שמות הסלבריטאים בהוליווד שנכחו; נזכרנו שוב ושוב לא לצייץ עליהם.

ואז יש את הבעיה של קצב ה-TED, סגנון מסירה רגשי מאוד שהפך למשהו קלישאה (ושהבצל שיפד בוהפרודיה הנקודתית הזו). "יש נטייה של חלק מהדוברים לליטוש יתר ולביצוע יתר", אומר כריס אנדרסון, אוצר TED בעשור האחרון.

יש מעט ש-TED יכול לעשות בקשר לזה, אומר אנדרסון, מלבד לעודד את הדוברים להיות לבביים ככל האפשר, ולפרסם באינטרנט רק את ההרצאות שלא נשמעות כל כך ארוזות מראש. הוא גם הבהיר, מהבמה, שהמשתתפים לא צריכים להרגיש מחוייבים להצטרף למחיאות הכפיים העומדות לאחר כמעט כל שיחה. (הקידנס וה-Os בעמידה מופרזת נמשכו ללא קשר.)

הוגן למדי: ארגון TED, חבורה מקסים של אנשים שאינם כמעט אליטיסטים כמו המשתתפים או נותני החסות שלהם, מנסים לרסן את רוב ההייפ. הם מבינים שזה מפריע לרעיונות. אבל הם יכולים לעשות הרבה יותר.

תן לשטן את המגיע לו

עוד במאה ה-16, הכנסייה הקתולית החליטה לבקש מעורך דין לטעון את התביעה נגד קדושה בכל פעם שמישהו היה מוכן לקדושה. זה היה מה שנקרא סנגור השטן, והוא פתר בעיה שטמונה בטבע השבטי והקונפורמיסטי שלנו. הוא היה הספקן המיועד.

ואכן, כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביטל את תפקידו של סנגור השטן ב-1983, היה פרץ פתאומי של קנוניזציות: מאחד או שניים בשנה לכ-20 בשנה. מי היה מדבר לשון הרע על קדוש פוטנציאלי בוותיקן, אם זה לא היה מתפקידו לעשות זאת?

בכל מקום שאתה מוצא את תפקידו של סנגור השטן - המעצבן, המעצבן, הכתב החוקר - הוא עושה פלאים למיון אמת מסיפורת. סטיוארט ברנד, TEDster ותיק, משחק את התפקיד הזה אצלוקרן לונג עכשיו; השיחות החודשיות שלו הן סוג של TED ארוך צורה. חברי הקהל כותבים שאלות על קלפים לאורך ההרצאות, ומותג חייכן מתמיד מבחין את הדובר עם הקשים ביותר בסיום.

אנדרסון והצוות שלו רואים בשיחות 18 הדקות של TED דברים שבריריים, יצירה של רעיון. אתה חש את חוסר הרצון שלהם לחנוק אותם בעריסותיהם. אבל בעידן הווידאו המקוון, השיחות הללו אינן שבריריות כלל: הן ויראליות. הם פשוט ארוכים מספיק כדי לעורר אותנו; הם מועמדים לקדושה חילונית. הם יכולים לשנות מיליוני דעות תוך דקות, ויש לשחרר אותם בזהירות רבה.

TED 2014 כבר מתחיל להיות קצת שונה. זה עובר לוונקובר, ואנדרסון מקצץ את המקומות הפנויים מ-1,600 ל-1,400. אז הנה ההצעה הצנועה שלי: הוסף פרקליט של השטן, נפרד מהמארח ומהאוצר. חסוך חמש דקות אחרי כל שיחה כדי שיעביר את הרמקול הזה דרך הלחצן, וכלול את התשאול כחלק מהשיחה המקוונת.

אולי בונו, שנודע כמגלם אלטר אגו שטני על הבמה, יכול לעשות את העבודה - פרו בונו, כמובן.

TED נגד החיים האמיתיים

במטוס הביתה מלונג ביץ', מצאתי את עצמי חולק שורה עם TEDster ובחור שלא יכול היה להיות יותר צווארון כחול. זה האחרון היה בבירור עצבני לגבי טיסה, והתחלנו לפטפט. התברר שהוא בדיוק בא מקורס הכשרה לעבודה החדשה הראשונה שלו מזה שנים, בהתקנת אמבטיות להליכה לקשישים - עסק צמיחה בקליפורניה המאפירה.

הסיפור של הבחור הזה היה מעניין, כמו חושף על העולם והכלכלה, כמו כל דבר שראינו על הבמה באותו שבוע. והוא היה צריך לספר את זה למישהו. אבל ה-TEDster במושב המעבר פשוט המשיך לבהות בהערות שרשם על כל רמקול. עם כל השיחות האלה על חיבור לאנושות, על מעשים קטנים של חסד ותשומת לב, על שינוי וצמיחה, הוא לא היה מעוניין כשזה היה ממש מתחת לאף שלו בחזרה בעולם האמיתי.

זו, בקיצור, הסיבה ש-TED צריך להכניס שאלות עצמיות עמוק ב-DNA שלו. זה יכול להיות השיעור היקר ביותר שהמשתתפים לומדים כל השבוע.