ויכוח נחוץ על תיירות התנדבותית ממריא ברשת. זה כולל קולות מהתעשייה, אנשי אקדמיה, אנשי מקצוע בתחום הנסיעות ומהמתנדבים עצמם. מתוך "נטל התיירים הלבן" ל"אריות, זברות וילדים אפריקאים," בלב הסיפורים הללו עומד הרעיון של מתנדבים חסרי ניסיון המנצלים את הפריבילגיה שלהם לצאת לחו"ל למען האגו שלהם, ושעושים יותר נזק מתועלת בשטח.

הביקורות נכונות: ראיתי הרבה מהדוגמאות שהובאו בדיון יותר מדי פעמים בשטח. מספריות מתפוררות ועד חילוץ בתי בושת שהשתבשו, כוונות טובות יכולות ליצור הרבה בעיות לקהילות. למעשה, אני יכול לרשום פעמים רבות שבהן דברים השתבשו והרבה פחות פעמים שבהם הדברים הסתדרו כפי שתכננו בהתחלה.

השיחה הזו חשובה, אבל החשש שלי הוא שהסטודנט שתמיד חלם לצאת לחו"ל, או הפנסיונר שרק רוצה ללמוד ולעשות משהו אחר, או החוקר שרוצה להעמיק בקהילה ירגיש משותק על ידי הדיון הזה ולהחליט לא להמשיך לנסוע או להתנדב בכלל.

אמנם אנחנו צריכים לשים לב לביקורות על תעשיית המתנדבים והטובות החברתיות ולהגביר את המודעות לאופן פעולתן, אבל צריך לדבר גם על המורכבות של מגזר המתנדבים, במקום להטיל את האשמה רק על המתנדבים. אנחנו צריכים לבחון את כל המערכת של "לעשות טוב", לא רק לגנות יחידים. על ידי דיון רחב יותר על המערכות מאחורי הביקורות, נוכל לעזורליצור הזדמנויות התנדבות ונסיעות אפקטיביות ומשפיעות יותרבטווח הארוך.

לאחר שביליתי את הקריירה שלי במגזר הטוב החברתי והקדיש רבים מהטורים שלילהעלאת המודעות לגבי ההשפעה שלנו על העולם, אני יכול לראות את הוויכוח משני הצדדים של הנושא; אבל זה מסתכם בהרבה יותר מסתם כוונות טובות מוטעות. הנה כמה מהגורמים הגדולים יותר שעליהם אנחנו צריכים לדבר כדי לקחת את השיחה לשלב הבא.

זו לא רק בעיה מערבית

במחנה אנגלית בתאילנד המנוהל על ידי בתי ספר בינלאומיים, תלמידים מהעיר נוסעים לכפרים קטנים כדי ללמד אנשים כפריים כישורי שפה אנגלית.

אבל אם תלך לאחד מהמחנות האלה, תראה שזה לא מתנהל באנגלית, אלא תאילנדית, שיש יותר תמונות שצולמו ממה שמלמדים שיעורים, ושתושבי הכפר בעצם עוברים את תנועות היום מחכה למתנות. כשהתלמידים עוזבים, שום מיומנויות לא שופרו, שום חילוף לא אומנה, ותפוחי אדמה ריקים ו-7-11 שקיות מלכלכים את הכפר.

הדיון בנושא תיירות התנדבותי התייחסזהות, פריבילגיה, גזע ומעמדבמגוון דרכים, ומצביע תמיד על מקרים של תייר מערבי שיצא לחו"ל ועשה טעויות. אבל, כפי שהסיפור הזה - ועוד אינספור אחרים שיכולתי לספר לך - מראה, זו לא רק בעיה של מערביים, והיא לא רק "בנות לבנות קטנות." עם עליית מעמדות הביניים ברחבי העולם, יותר בתי ספר, חברות ויחידים מתנדבים, והמודלים שלהם שבורים באותה מידה. מבולגריה ועד הפיליפינים, קיימות יוזמות התנדבות מקומיות, המתמודדות עם הרבה מאותן טעויות ואתגרים שעושים מתנדבים מערביים.

ולעתים קרובות, גם ארגונים המארחים מתנדבים ועושים טוב חברתי הם בעייתיים, מפי ידועיםארגוני סחר בבני אדם שמגזימים בסיפורים בקמבודיהמחוסר הסבר מוחלט לתרומות רעידת אדמה בסין, האתגר הזה שעומד בפני התעשייה אינו בעיה מערבית - זו בעיה עולמית. אנחנו צריכים לנהל שיחה על תרבות "לעשות טוב" ברחבי העולם, והוויכוחים שאנו מנהלים צריכים לעסוק ולדרוש אחריות של כל מתנדב וארגון. לא רק במערב.

זה קשור לכסף

כולנו נפגענו בפניות לגיוס כספים, בין אם מדובר ממתנדבים שואפים או ארגוני צדקה עצמם. עובדה היא שארגונים צריכים כסף כדי לנהל את הפעילות שלהם, והשיווק "לעשות את ההבדל" הוא חלק גדול מזה. אבל, זה מעביר את המסר שיש תיקונים מהירים לבעיות חברתיות גדולות, וסוג זה של שיווק מתדלק את העסק הטוב החברתי (שלא לומר, מגייס הרבה כסף) - מחזק את הרעיון שאם יש לך רק כוונות טובות, שנה יקרה בן לילה.

במובן מסוים, תעשיית ההתנדבות עושה את אותו הדבר. מכיוון שהתנדבות הפכה לטקס מעבר עבור צעירים רבים, יש מגזר שלם שפועל כדי לנצל את הרעיונות שלהם להחזיר. כן, מתנדבים עשויים לחסוך כסף לארגון על ידי הבאת מיומנות שהארגון לא היה יכול לשלם עליה, אבל לעתים קרובות, אנשים משלמים עבור חוויה להתנדב, גם אם אולי אין פרויקט ברור בשטח או אם הם לרוקן משאבים. ארגונים רבים שומרים על תוכניות ההתנדבות הקשות שלהם פשוט כי זה נראה טוב לשורה התחתונה.

ארגוני צדקה צריכים לגייס כסף כדי לעשות את עבודתם בשטח שלהם, ומתנדבים יכולים לעזור להיות חלק מהפאזל הזה, הן למען תדמית יחסי ציבור והן כדי להחזיר תרומות נוספות לארגון. ואנחנו צריכים להיות מציאותיים שהתעשייה החברתית כולה תלויה בגיוס הכספים שלה כדי לשרוד. לכן, חשוב להדגיש את העובדה שחלק מהמתנדבים "משלמים עבור הפריבילגיה", אבל אנחנו צריכים גם להתחיל לדבר על איך הכסף הזה יכול לשמש בצורה יעילה יותר ואם תעשיית התיירות ההתנדבותית יכולה לשאוף לאחריות פיננסית ושקיפות רבה יותר.

אפילו הפרויקטים המתוכננים בצורה הטובה ביותר לא תמיד מצליחים

אם אי פעם היה לך פרויקט מחקר או פיתחת תוכנית עסקית, אתה יודע שדברים משתנים תוך כדי התהליך, ולעיתים נדירות הדברים ייושמו באותו אופן כשהתחלת. כך גם בהתנדבות. תעשיית הטובות החברתיות אומרת לנו לעתים קרובותכמה קל להעצים ולעשות שינוי— אבל זה לא מצייד אותנו בהבנה ובכישורים להתמודד כשמתעוררים סיבוכים (והם בדרך כלל עושים זאת).

לדוגמה, במהלך שהותי בבורמה, היה ילד קטן בבית ספר מקומי שנזקק לניתוח כדי שלא יאבד את שמיעתו. הבעיה נראתה קלה מספיק; לגייס את הכסף לניתוח, והוא יוכל לשמוע ולנהל חיים נורמליים.

המציאות, לעומת זאת, הייתה שונה בהרבה. לאחר שגייס את הכסף וביקש בדיקות נוספות לפני הניתוח, המרפאה המקומית מצאה כי אובדן השמיעה שלו היה בלתי נמנע ובלתי ניתן לניתוח - והוא לא יכול היה ללכת לבתי חולים גדולים וטובים יותר כי הוא היה פליט וסביר להניח שיגורש.

אתה בטח יכול להגיד לי שהייתי צריך לקבל תוכנית אסטרטגית או לקבל צוות של מומחים להתייעץ, וכך עשיתי. אבל המציאות היא שבגלל קונפליקט, זכויות אדם והתמימות שלי, הייתי צריך להגיד לילד שלמעשה, הוא לא יקבל את שמיעתו בחזרה כפי שהובטח.

אפילו הפרויקטים האסטרטגיים המחושבים ביותר שתומכים ב"תיירות אחראית" לא תמיד יעבדו כמתוכנן. הרעיון ש"אם אכנס עם כוונות טובות ואעשה את העבודה הזו, הדברים יהיו טובים יותר", רק לעתים רחוקות עובד. וזה החלק שקשה להתעמת איתו; שהשינוי מתרחש לאט ולעתים קרובות בנאלי, בלי "החיים משתנים לנצח" שהתעשייה מוכרת לנו.

אבל זה חשוב. אם שיחת ההתנדבות הייתה מתחילה להתייחס לאופי המורכב של יצירת השפעה - לא בשוק ששינוי מתרחש מתוך כוונות טובות - כולנו היינו יכולים להסתכל בצורה מציאותית יותר על הבעיות העומדות בפני העולם שלנו, ובאמת לעשות שינוי.

חוויה אחת אינה "אותנטית" יותר מאחרת

ישנה היררכיה מוזרה שלא מדוברת בעולם הטיולים והטובים החברתיים; שמי שעובדים בינלאומיים או מטיילים הרבה יותר יהיו מתנדבים טובים יותר או אנשי מקצוע לפיתוח. אנחנו כותבים ומדברים על מציאת הטיול הסוחף ביותר מבחינה תרבותית, רומנטיזציה אפילו במצבים הקשים ביותר כחלק מהחוויה ה"אותנטית".

הבעיה היא שכאשר אנו זוהרים את הקושי כנסיעות אותנטיות, אנו מסתכנים ביצירת תקדים שממש קשה לעמוד בו עבור אנשים שרק מתחילים את דרכם. אם אני עומד בצד הדרך בצ'נאי בחום בלתי נסבל, מחטף יתושים ענקיים בזמן שאני מנסה להדליק אוטוריקשה, ויש לי הרעלת מזון, זה לא טקס מעבר - זה נורא, וזה לא משהו שאני הולך ללכת אליו. לצלם לטוויטר עם סיפור או סיפור שאנסה "לאחד" מישהו איתו בכנס טיולים. אֲבָל,כפי שמציין רפיה זכריה, המסר של "בחרתי בקושי ושרדתי את זה" נפוץ בנרטיבים של תעשיית ההתנדבות.

בפסטיבל הנסיעות לנשים, סמנתה בראון של ערוץ הנסיעות עשתה הצהרה מרעננת למתנדבים ולמטיילים בכל מקום; שזה לא משנה אם אתה תופס את עצמך כתייר או מטייל, הדבר החשוב ביותר הוא שהיית מספיק אמיץ לצאת לשם ולנסות משהו חדש. וכפי שדניאלה פאפי מציינת במאמר האחרון שלה בהאפינגטון פוסט, שבאמת אין הרבה הבדל ביןמתנדב ותייר בהתנדבות- זה בערך הדרך שבה אנחנו ממסגרים את זה.

שניהם יתמודדו עם אותם נושאים בניהול תוכניות ויישום פרויקטים, ושניהם יתמודדו עם אתגרים דומים בשטח. העצה שלי היא: היו מודעים לנוכחות שלכם ולהשפעה שלכם, והיו מציאותיים לגבי העבודה שלכם. אבל גם דעו שאף מטייל אינו טוב יותר מאחר.

התעשייה צריכה להשתנות, לא רק יחידים

לאחר עבודה בעמותות או טובות חברתיות, אתה באמת יכול להיות ממש עייף. כשאתה רואה דברים שלא פועלים כמו שצריך, שארגונים לא תמיד יכולים לקיים את עצמם, ושהרעיון של "אל תזיק" הוא לרוב בלתי אפשרי, הכל די מרתיע.

אז מה אנחנו עושים?

סרטים כמומסלולי גרינגולהדגיש את ההשפעות של נסיעות ותיירות ברחבי העולם ולהתחיל את הדיון שבעוד שאנשים צריכים להשתנות, גם תעשיית הנסיעות צריכה להתפתח. מדיניות נסיעות אחראית נוצרה אך לא יושמה היטב, וארגונים מתנדבים לא תמיד מאמצים שיטות עבודה מומלצות גם אם יש להם עקרונות מנחים באתרים שלהם. רק בגלל שלארגון יש את הצהרת המשימה הברורה ביותר או את הכוונות הטובות ביותר, לא תמיד מתורגם לעבודה טובה.

אבל המציאות היא שאנשים עדיין ייסעו ויתנדבו, אנשים עדיין יתעסקו, והרבה כסף יחליף ידיים. ארגונים יצטרכו להתחיל לטפל בזה, ויש להקים מערכת של אחריות לארגונים גדולים וקטנים כאחד. עם זאת, בטווח הקצר, אולי הגיע הזמן למתנדבים להישאר מודעים ומעודכנים בכל היבטי הדיון. נקודת התחלה טובה היא לשאול את עצמךהשאלות הללואם אתה הולך להתנדב בחו"ל.

יש גם המון ארגונים שמקדמים עבודה מתחשבת, בעלת ניואנסים - ארגונים כמולימוד עולם,אימפקט אטלנטי, והמלומד הנודד- ואני ממליץ לך לבדוק אותם. הגישה כנה ומציאותית ומתמקדת בטרנספורמציה אינדיבידואלית בניגוד לשינוי מיידי.