דו"ח חדש ועוצמתי של ה"ניו יורק טיימס" עשוי להיות הניתוח העמוק והמובהק ביותר של הסקסיזם שחוצה את הוליווד.

ראיינה יותר מ-100 גברים ונשים בתעשייה במשך שישה חודשים, הכתבת מורין דאוד עקבה אחר ההיסטוריה של הקולנוע ואספה עשרות אנקדוטות מזעזעות מבמאיות ומנהלות שואו-ראנס רבות על הניסיון שלהן בתעשייה. באופן מעניין למדי, דאוד מציין שהכישלונות של עולם הקולנוע של היום התחילו כולם עם מלתעות ב-1975.

"אמריקה התאהבה בשובר הקופות, והוליווד התחברה לקבוצה של נערים בני 15", היא כותבת. "זה מעולם לא התנדנד באובססיה הזו, למרות שבנות ונשים קונות חצי מהכרטיסים לסרט וצופים בעוד סדרות טלוויזיה, ולמרות שנערים מתבגרים יותר ויותר מקובעים במשחקים".

[seealso slug="Hollywood-white-male-directors"]

מאז, קהל נשים וקריאייטיב נדחקו הצידה, ובאופן דרמטי. המספרים מוכיחים זאת. רק בשנה שעברה, רק 17 סרטים שביימו נשים נכנסו ל-250 הסרטים הרווחיים ביותר. בסוף השבוע האחרון, העובדה ששלושה סרטים שביימו נשים נכנסובתי קולנוע בו זמניתעלה לכותרות -- בגלל כמה זה נדיר להפליא.

"בכל פעם שפרויקט מונע על ידי נשים נוצר ומצליח, איכשהו זה מזל", אומרת שונדה ריימס ל"טיימס". "במקום פשוט להגיד שמשחקי הרעב פופולריים בקרב נשים צעירות, הם אומרים שזה רק הרוויח כסף בגלל שג'ניפר לורנס הייתה זוהרת ומדהימה".

הדו"ח של דאוד כולל סיפורים מזעזעים של כמה מהאמניות הגדולות ביותר שפועלות כיום, כולל ריימס, לנה דנהאם, ג'ינה פרינס-ביית'ווד, ננסי מאיירס וראש סוני לשעבר איימי פסקל, ששיתפה סיפור מדאיג על תגובה נגדית שהתמודדה איתה בתחילת הקריירה שלה בגלל התמקדות על סרטים עם נשים מובילות (למשל, Girl, Interrupted, Sense and Sensibility ו-Charli's Angels).

"אהבתי את הסרטים האלה, אבל כל מה שמישהו אמר זה שעשיתי צ'יק פליקס", אומר פסקל. "ואז קיבלתי שיתוף כי כולם גרמו לי להתבייש".

אבל גם כשגברים עומדים בראש סרטים פופולריים עם נשים מובילות, הם מתמודדים עם סקסיזם מעבר לים. פול פייג, שביים את מרגלת שובר הקופות של מליסה מקארתי, אמר שהוא עדיין לא ישוחרר ביפן, וכי רוסיה "נטתה להיות עמידה בפני נשים מובילות".

במאים גם פתחו לגבי הסטיגמה של הקמת משפחה. במאית אחת, שנשארה אנונימית, אומרת שהיא לא תפרסם תמונות של הילד שלה באינטרנט כי "זה יכול לסיים את הקריירה שלי".

"אפילו היו לי נשים מנהלות שאמרו לי, שלא הבנתי שאני אמא, 'אנחנו תמיד רוצות לעבוד עם יוצרות קולנוע, אבל אז יש להן ילדים'", אומרת מריאל הלר, מנהלת אינדי פורצת דרך יומן של נער. יַלדָה.

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/11/marielle.jpg" caption="הבמאית מריאל הלר, משמאל ובל פאולי משתתפים בהקרנת "יומנה של נערה מתבגרת" ושאלות ותשובות ב-Sundance Sunset Cinemas ב-27 ביולי, בלוס אנג'לס". credit="Rob Latour/Invision/AP" ]

בנוסף, היצירה מנתחת מדועבמאים גברים לבנים חסרי ניסיוןלעתים קרובות זוכים לביים תמונות גדולות כמו Jurassic World, אבל לבמאיות לא מוצעות אותן הזדמנויות. קתלין קנדי, ראש לוקאספילם, הציעה זאת בתגובה:

"עד שהנפתי את הדגל בכנס הנשים של Fortune לאחרונה, לא הייתה לי שיחת טלפון אחת מאישה שאמרה לי שהיא מאוד מאוד רוצה לביים סרט של מלחמת הכוכבים", היא אומרת. "הם צריכים להיות אלה שלוקחים טלפון ואומרים, 'היי, תן ​​לי להגיד לך מה המשמעות של מלחמת הכוכבים עבורי וכמה אני יכול לעשות עם זה'".

עם זאת, לנה דנהאם הציעה פרספקטיבה זו.

"אני מרגישה שאנחנו יותר מדי אומרים לנשים: 'אתן לא מספיק תוקפניות. לא הכרת את עצמך מספיק'. וזה כאילו, נשים לא צריכות להתאמץ פי שניים כדי להשיג את מה שגברים משיגים רק על ידי הופעה", היא אומרת.

יוצרת הסרטים די ריס פירטה גם מדוע קשה יותר לנשים צבעוניות לדחוף ולהשיג הזדמנויות.

"אנחנו לא מקבלים את היתרון של הספק, במיוחד נשים שחורות", היא אומרת. "אנחנו נחשבים לא כשירים, בעוד שזכר לבן נחשב כשיר עד שיוכח אחרת."

אולי אחד החלקים המרגיזים ביותר בדו"ח הוא התגובה שקיבל דאוד מחברים רבים בתעשייה בנושא זה. הנה כמה ציטוטים לבחירה:

כאשר התחלתי לדווח על המאמר הזה לפני מספר חודשים ושאלתי כמה אילי בירה בתעשיית הבידור לנקודת המבט שלהם, הם התנערו מהנושא כ"מזויף" או "סערה בקומקום תה".

"לא כל כך הרבה נשים הצליחו בעסקי הסרטים", אמר לי בוס בידור מוביל, תוך שהוא מתעקש על אנונימיות. "הרבה מהם לא ניסו מספיק. אנחנו קשוחים לגבי זה. זה עסק בן מאה שנים, שהוקם על ידי חבורה של גברים יהודים אירופאים ותיקים שלא שכרו אף אחד בצבע, בלי סוכנים או נשים. מנהלים אנחנו עדיין איטיים בכל דבר מלבד בחורים לבנים".

כשהתקשרתי לשחקן הוליוודי חזק אחר לשאול על הנושא, הוא אמר בביטול, "תתקשרי לכמה אפרוחים."

אתה יכול לקרוא אתכל הדיווח כאן.