תאר לעצמך חלון של אינץ' אחד. לא מאוד מעניין, אבל אם אתה מגדיל, נניח, 10 אינץ', אתה מתחיל להעריך את אור השמש שעובר דרכו, את השמים, העצים כמעט ניתנים להבחין, ואת ההצצות החולפות של אנשים שעוברים במקום. זה מחזיק את תשומת הלב שלך, לפחות לזמן קצר. עכשיו בואו נעשה את החלון הזה בגובה 10 x 8 רגל.
אתה לא יכול להסיט את מבטך. כל כך הרבה קורה, כל כך הרבה מידע ויזואלי. אתה רוצה לבהות מהחלון הזה כל היום.
קרדיט: Getty Images
זו הייתה הנוסחה הפשוטה לאייפון הראשון, שיצא ביום זה, 29 ביוני, בשנת 2007. אפל לא איבדה רק את המקלדת הפיזית; זה הפך את המסך לאותו גודל של מכשיר ה-3.5 אינץ', מה שהופך אותו לגדול ומשכנע יותר מכל מסך מגע בכל טלפון נייד לפניו.
בימים הראשונים, אנשים לא חשקו באפליקציות וחוויות שהם לא ידעו שחסר להם.
זה שלקח לאפל שנה להתחתן עם החלון הזה לעולם עם App Store הראוי לכישוריה עדיין מפתיע, ופלא שאנשים לא ויתרו על מכשיר הכיס עם יכולות טלפון בינוניות, אפשרות של ספק אחד (AT&T ) ואפליקציות מבוססות אינטרנט שהיו לרוב רק "מה".
כמובן שהאייפון לא הגיע ככלי ריק, מחכה שהצרכנים יבינו מה שייך לצד השני של החלון היפה. האפליקציות המקוריות של אפל - דואר, ספארי, מצלמה, תמונות, לוח שנה, מזג אוויר, הערות, מניות, שעון, מפות המופעלות על ידי Google, הודעות SMS, YouTube ואפליקציית ה-iPod - כיסו כל כך הרבה בסיסים, שמהיום הראשון, אייפון הרגיש כמו מכשיר סלולרי מלא.
בימים הראשונים, אנשים לא חשקו באפליקציות וחוויות שהם לא ידעו שחסר להם. אף אחד לא העלה בדעתו לבחור תאריכים עתידיים באמצעות החלקה בטינדר, קבלת מכונית אובר בכמה הקשות בלבד, או שיתוף של כל דבר שאתה עושה באמצעות צילומים נעלמים.
היו אפליקציות מקוריות דומות ב-Palm Treo, ה-BlackBerry 9800 (היה לופריצהגם) וה-T-Mobile Sidekick, אבל רוב המסכים היו קטנים יותר, ברזולוציה נמוכה יותר וצבעוניים פחות, והם הסתמכו במידה רבה על תמיכה מהמקלדת או פקדים פיזיים אחרים, כמו גלגל גלילה.
עם ממשק הכל-מגע האינטואיטיבי, המבריק והלא מתנצל שלו, האייפון הראשון היה, אפילו עם קומץ אפליקציות בלבד, תרופת שער לעתיד של מסירות האייפון.
ואני כן חושב שהתמסרות היא המילה הנכונה.
המסך הזה
אני זוכר שנגעתי באייפוןבפעם הראשונהב-28 ביוני 2007. זה היה ממש לפני ההשקה הרשמית והכרתי אחד מארבעת האנשים שמנכ"ל אפל דאז, סטיב ג'ובס, בחר באופן אישי לסקור את זה. היו לי פחות מ-10 דקות עם האייפון הראשון, וכבר אז ידעתי שזה משהו מיוחד, ובלי בדיחה, הרגשתי מיד את התכונות הממכרות שלו. לא רציתי להחזיר את האייפון.
מכשירי מסך מגע מוקדמים כמו Palm Treo הישן שלי כבר היו מיומנים בשינוי ההרגלים היומיומיים שלנו. חזקים יותר מטלפונים אופנתיים בעיצוב קדימה כמו Nokia 7280 המגוחך ופחות ממוקדי טקסט מה-Sidekick, ה-Treo אימץ את הרעיון של אפליקציות וניסה להעסיק אותך על המסך הקטן יחסית שלו.
The Palm Treo: מה שהיו פעם סמארטפונים לפני האייפון. קרדיט: ג'וליאן מוניוז/פליקר
עם זאת, אף אחד לא יכול להשתוות לביטחון העיצובי של אפל. המסך היה בגודל הטלפון, אבל חלונות ממשק האייפון של אפל היו אינסופיים. לאפליקציות המקוריות היה עולם שלם מעבר לגבולות תצוגת האייפון, שאליו ניתן היה לגשת במגע או החלקה של אצבע.
מהירות אור ניתנת לריסוק
האייפון היה כל כך אינטואיטיבי עד שהמשתמשים הפסיקו עד מהרה להתמקד ב"איך" של הדברים ובמקום זאת בעשיית הדברים. עם הזמן, הפוקוס עבר מ"היי, תראה את הסמארטפון הסקסי והחדש הזה," ל"תראה מה עשיתי באייפון שלי".
האובססיביות של אפל לגבי האפליקציות המקוריות שלה עזרה להדריך דור של מפתחי אפליקציות, ועד שנת 2009, אפל דיווחה על יותר מ-50,000 אפליקציות (רבות מהן חינמיות) ב-App Store.
מה שתמיד הדהים אותי בפיתוח אפליקציות אייפון של צד שלישי הוא איך אפליקציות יכולות להתבסס על הרעיון הפשוט ביותר. לפני שאפל יצרה אפליקציית פנס משלה, מפתחי צד שלישי עשו זאת עבורם. אוקרינה הייתה שידור של כלי נגינה פשוט של ילדים. אפליקציות אלו היו ההיפך מיישומים על שולחן העבודה, אשר נטו להיות ענקיים, עמוקים ומוכנים להתמודד עם 1,000 משימות. אפליקציות לאייפון עוצבו (ורבות מהן עדיין) סביב מחשבות בודדות ותמציתיות, מה שכמובן הפך אותן לנגישות וטבעיות יותר עבורנו.
מהר קדימה עשור, 154 מכשירי אייפון ומאות אלפי אפליקציות מאוחר יותר ואי אפשר לסגור את החלון שפתחה אפל.
החלון הדיגיטלי הקיים תמיד
האייפונים שלנו תמיד איתנו ופועלים ביום ובלילה. הם השעונים המעוררים שלנו, חברינו לאימון, האוזן הקשבת, פלטפורמות הדיון שלנו, קוראי החדשות, הצלמים וצלמי הווידאו. אפל ומפתחים הפכו את האייפון לבלתי נחוץ ובתוך כך שינו אותנו.
האם היינו אובססיביים לגבי הטלפונים מבוססי הטקסט שלנו בשנת 2007? בטח, אבל היינו אובססיביים רק למשימה הבודדת הזו (בסדר, אולי שתי משימות: הודעות טקסט ודוא"ל). היינו צריכים לשים את הטלפון בצד כדי לעשות את כל השאר. הם חיברו אותנו לחברים ואהובים באמצעות SMS, אבל זה עוד כלום לעומת החיבור שמקבלים דרך פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, FaceTime וסנאפצ'ט.
לַחֲכוֹת. השארנו את זה מאחור?! אלוהים היקר, איפה האייפון שלנו? מצא את זה! עַכשָׁיו.
כעת, במקום מקור אחד או שניים של עדכונים, יש לנו עשרות. עם כל ההתראות מופעלות, האייפון שלך עשוי לזמזם ברציפות 24 שעות ביממה.
כל החיבור הקבוע הזה הפך את רובנו לבלאגן מטלטל. אנו מושיטים יד ברפלקסיביות לאייפון (ולכל מכשיר מסך גדול שהעתיק אותו, כי הםכֹּלעשה) גם כשהוא לא מזמזם. אנו מרגישים רטט פנטום על רגלינו ובתיקים שלנו גם כאשר השארנו את האייפון מאחור.
לַחֲכוֹת. השארנו את זה מאחור?! אלוהים היקר, איפה האייפון שלנו? מצא את זה! עַכשָׁיו.
הו, זה על השולחן, לידנו.
אני לא היחיד שרואה את האובססיה ההולכת וגוברת. ד"ר לארי רוזן, מחבר שותף שלהמוח המופרע: מוחות עתיקים בעולם הייטקהודה שהוא התפעל מהאייפון כשנשלח לראשונה (קניית הדגם הראשון) ובמהלך העשור האחרון ראה אובססיה גוברת.
"אנחנו מציינים במחקר שלנו על חרדה שאנשים שמשתמשים הרבה בסמארטפונים שלהם אומרים לנו שהם נהיים חרדים מאוד אם אנחנו לוקחים אותם משם (ניטרנו את החרדה המדווחת על עצמם במשך תקופה של שעה פלוס)," כתב רוזן דוא"ל אליי, "ואם נשלח להם הודעות טקסט ולא נותנים להם לראות את ההודעה, הם מראים עלייה בתגובת העור הגלוונית שלהם, מה שמסמן על עוררות חרדה".
רוזן ושותפו למחבר ד"ר אדם גאזלי חקרו 200 סטודנטים וכיצד הם מתקשרים עם הטלפון. רובם פתחו את הטלפונים שלהם 60 פעמים ביום למשך 220 דקות בסך הכל.
וזוכרים את רטט הפנטום הזה שהזכרתי? רוזן אמר לי שסטודנטים אפילו לא בודקים את הטלפונים שלהם על סמך פינגים ממשיים.
"לפחות חצי מהזמן הם פותחים את הטלפון שלהם ללא התראה חיצונית נראית לעין", כתב רוזן במייל, "ההתראה מגיעה מהראש שלהם שאומר להם שהם צריכים לעשות צ'ק אין לעתים קרובות. בדוק עם מה? זה כמעט תמיד משהו שקשור לתקשורת יש לנו עכשיו הרבה יותר דרכים לתקשר ממה שעשינו כשהאייפון יצא לפני עשור".
לזה אני מתכוון. האייפון פתח את החלון הגדול הזה ואנחנו אוהבים אותו בגללו, אבל יש מקרים שהוא גורם לנו להרגיש שאנחנו רוצים לקפוץ מחלון.
יום הולדת 10 שמח, אייפון.
לאנס אולנוף היה הכתב הראשי והעורך ב-Large של Mashable. לאנס שימש כחבר בכיר בצוות העריכה, תוך התמקדות בהגדרת תוכן דעה פנימי ואצור. הוא גם עזר בפיתוח כישורי סיפור אלטרנטיביים בכל הצוות ויישום של כלי מדיה חברתית במהלך אירועים חיים. לפני שהצטרף ל-Mashable בספטמבר 2011, לאנס אולנוף שימש כעורך ראשי של PCMag.com וסגן נשיא בכיר לתוכן עבור Ziff Davis, Inc. בזמן שהוא שם, הוא הדריך את המותג לקיום דיגיטלי של 100% ופיקח על אסטרטגיית תוכן לכולם מאתרי האינטרנט של זיף דיוויס. הטור הארוך שלו ב-PCMag.com זיכה אותו בפרס ארד מה-ASBPE. Winmag.com, HomePC.com ו-PCMag.com זכו כולם לכבוד בהדרכתו של לאנס. הוא מופיע תכופות בתוכניות חדשות לאומיות, בינלאומיות ומקומיות כולל Fox News, The Today Show, Good Morning America, Kelly and Michael, CNBC, CNN וה-BBC. הוא גם הציע פרשנות ברדיו הציבורי הלאומי והתראיין לעיתונים ותחנות רדיו ברחבי הארץ. לאנס היה דובר אורח מוזמן במספר רב של כנסים טכנולוגיים, כולל SXSW, Think Mobile, CEA Line Shows, Digital Life, RoboBusiness, RoboNexus, Business Foresight ו-Digital Media Wire's Games and Mobile Forum.