כחברה, אנחנו אוהבים סרטי גיבורי על -- אבל כשסרט כמובאטמן נגד סופרמן: שחר הצדקמגיע, באותה מידה אנחנו אוהבים לשנוא את זה. על סף יציאתו, העיבוד של זאק סניידר של DC Comics במיליוני דולרים מוכן להצלחה שוברת קופות... והרס קריטי.

אז מה חשבו מבקרי קולנוע מקצועיים על הסרט הזה?

דוד אדלשטיין מעַיִט המשיך והכריז על הסרט "כלומר" ישירות מהשער:

חבל שגם 'באטמן נגד סופרמן' הוא בושה לספר סיפורים. יש בו אולי שש סצינות פתיחה והוא קופץ כל כך ללא הרף מעלילת משנה לעלילה, עד שרופא תסריט יאבחן זיהום מודרני במיוחד: "דלקת דיסג'ונקטיב". הזיהום האמור הוא תוצאה של מעין שחבור גנים. כדי שאולפן יעבור מעבר לשלבי ה"זיכיון" ו"האוהל" אל ה"יקום" הרווחי ביותר, סרט קומיקס חייב בכל פנייה להצביע לעבר סרטי המשך וספינאופים, להקניט קצוות רופפים, לטפח חוסר רזולוציה. הסרט נודד לכל כך הרבה דרכים לא רלוונטיות עד שהוא נראה מופשט. יש מספיק דברים כדי להמשיך ולצפות - וכפי שאמרתי, כדי להשאיר את האוהדים מרתקים מהיקף ההפקה והיומרה. אבל רוב האנשים יעזבו כשהם מרוקנים ומדוכאים, ותוהים איך אולפן יכול להתחמק עם מניעת כל כך הרבה.

שבועי בידורכריס נאשאוואטי של כריס נאשוואטי לקח בעיה מיוחדת עם לקס לותר (ג'סי אייזנברג), ו"אורגיה המרדימה של המהומה של CGI":

אני מבין שהמאנו הזה שורת סיפור סופרמנו הוא טקסט קדוש בקרב חובבי קומיקס, אבל 'שחר הצדק' לא עושה חסד עם הסיפור. הוא עמוס מדי, מבלבל ונכה ברצינות מהביצועים המוגזמים של אייזנברג. בתור איל הטכנולוגיה המגלומני שנחוש להפיל את הגיבורים שלנו על ברכיהם, השחקן הוא קריקטורה צורמת של טיקים מאניים. יכול להיות שהוא עונד שלט ניאון מזמזם על צווארו שאומר "נבל מטורף".

זו דעה רווחת, שהדהדה בתמציתיות על ידיהוליווד ריפורטר:

האווירה החגיגית והגרנדיוזית מופרעת קשות על ידי לות'ר, שמתואר על ידי אייזנברג כגורו טכנולוגי מיוחס שגורם לטייק של השחקן על מארק צוקרברג להיראות כמו התגלמות הסגנון והנימוס. עמוסה בתקתוקים ווקאליים וגועשת בהתרגשות ובאיומים מושחתים, הדמות מתעבת ללא גרם של קסם ערמומי; אם מורשת סרטי 'האביר האפל' של האולפן הייתה יכולה לרמז על משהו, זה היה צריך להיות באזור של נבלים גדולים, אבל כאן יש פשוט ואקום גדול.

רוב הארווילה בDeadspinחווה מסע רגשי במהלך סצינות הפתיחה שסיכמו את כל החוויה שלו:

ילד נרגש בבירור בן 7 או 8 שישב מולי התפרץ בבכי ואביו נאלץ להוציא אותו מהתיאטרון בתוך חמש הדקות הראשונות. אולי הוא לא היה עצבני מהאלימות הקשה והאופראית של הוריו של ברוס ויין נרצחים... או אולי הוא נעלב מהרעיון שסרט באטמן משנת 2016 הרגיש צורך לתאר את הוריו של ברוס ווין נרצחים. כך או כך, הילד הזה קפץ. (כמטאפורה לא עדינה לקהל היעד המזדקן של סרטי קומיקס, זה בכל זאת עדין יותר מכל מה בסרט עצמו.) הרגשתי ממש נורא עבור הילד הזה מיד, וקנאתי בו קלות שעתיים ו-25 דקות מאוחר יותר. .

של ווקסאלכס עבאד-סנטוס התקשרBvSה"קומה" של סרטי גיבורי-על -- שפל חדש שממנו אין לאן ללכת אלא לעלות.

נקודות האור הבודדות של 'איש הפלדה' מ-2013 - התיאורים המאנשים של קווין קוסטנר ודיאן ליין של אבא ומא קנט, לויס ליין של איימי אדמס, היראה הראשונית של סופרמן בטיסה - הן רק זיכרון רחוק. במקומם יש דלי מסריח של אכזבה, קרב יתומים עצוב ומיותר של PG-13, שהבמאי זאק סניידר מאמין שהוא הומאז' לגיבורים האייקוניים ביותר של DC Comics אבל הוא יותר בנוסח פלישת בית המבוצעת על תרבות הקומיקס.

סצינות הפנים עשויות להיות מלאות פיצוצים ובניינים שבורים, אבל ג'ן יאמאטו בהחיה היומיתחשבו שחסר להם עומק:

זה דבר מתאמץ ומפרק לחלוטין לבלות שעות בצפייה בשני גיבורים בעלי כוונות טובות שנלחמים ללא סיבה כלל. החלילות של בשר הבקר האמיתי של באטמן וסופרמן מסרסת למעשה את כל מה שמעניין בעמידה זו מול זו של שני הגיבורים האלה: אנושיות ערניים נגד משיח דמוי אלוהים, בחור מגניב מתבודד אחי נגד ארבע עיניים מטומטמות, רווק מאושר נגד מונוגמיסט מטופש. הפעולה נעה ממרדפי מכוניות מלאי פיצוץ ברחובות גות'אם החלקלקים לקטטות חבורות בבניינים נטושים, אבל כל הבטחה למשמעות עמוקה יותר מתמוססת ברגע שבאטמן וסופרמן מתחילים לסחור במכות.

באופן דומה,מגווןשל אנדרו בארקר מצא את העלילה דלה:

מלהטט עם כל הגדילים האלה תוך שהוא מכה מתמדת בתוף לקראת הקרב שהובטח בכותרת, סניידר מאבד לפעמים את השאלות השונות שלו. התסריטאים כריס טריו ודיוויד ס. גויר מספקים גרעין של התלבטויות פילוסופיות ותיאולוגיות לאורך כל הדרך, בעוד שההנהונים שלהם לעבר ויכוחים פוליטיים עכשוויים מורכבים יותר מהסתימות הוויזואליות המפוזרות (כגון מפגין אנטי-סופרמן המניף כרזת "חייזרים אינם אמריקאים". ) אולי מרמז. עם זאת, ההתנגשות המהותית של אידיאולוגיות המובטחת על ידי הסכסוך המרכזי - צדק ערני מול איפוק של הקרבה עצמית, לילה מול יום, דיוניסוס נגד אפולו - לעולם לא מתפתחת בעוצמה כפי שהיא צריכה, והקרב על חיים או מוות בין שני אייקונים מסתכמים בסופו של דבר בשורה של אי הבנות.

מעל בהגרדיאן, אנדרו פולבר מודה ביתרונותיו של הסרט, כולל בן אפלק בחליפת העטלפים - אבל בסופו של דבר, הוא לא יכול שלא להזכיר את המילה M:

יתרה מכך, השפעת סרטי באטמן קמטים של הבמאי כריסטופר נולאן

- שהתייחס לרקע המעונה של הדמויות ולאחריות האומללה של הדמויות שלהם - מסתמן בגדול, גם אם נולן נסחף לזכות המפיק הבכיר בסרט הזה. קשה לקחת את כל הרגשות ההארדקור ברצינות, במיוחד מכיוון שההרמה הרגשית הכבדה נועדה להיעשות על ידי קו עצבני מדי פעם בהפסקות קצרות בין הפיצוצים. לסרט כל כך מודאג בחיים הפנימיים של הדמויות שלו, יש כאן נתק מהותי - מספיק כדי לגרום לך להשתוקק למגע הקל יותר של סרטי מארוול.

באטמן נגד סופרמן: שחר הצדקיגיע לבתי הקולנוע ב-25 במרץ.

בונוס: איך לצייר אמוג'י באטמן נגד סופרמן

יש לך מה להוסיף לסיפור הזה? שתפו אותו בתגובות.