"אתה מחליק?" חבר שלי שואל אותי לארוחת בוקר בוקר אחד. אני לוגם כפית של דייסה תפלה להחריד וחושב לרגע איך להשיב.

התשובה הייתה לא, לא הסחפתי. אבל כשאמרתי זאת, נתקלתי בהבעה מבולבלת. אני לא שש לסחוב בימים אלה, או סתם לצאת לדייט באופן כללי, בגלל דפוס ארוך ומטריד של חוסר איזון כוח שהתרחש בכל מערכת יחסים בודדת שניהלתי מאז שהתחלתי לצאת כשהייתי בן 15.

כעת, בגיל 30, הסטטוס שלי כסינגלטון רב שנתי מבוסס היטב לאחר שלקחתי אינספור הפסקות ממושכות מהדייטים. לא בגלל שאני לא אוהב את הרעיון להיות בזוג, אלא בגלל שדי קשה לי להיפגש. בואו נהיה אמיתיים, זו אמת המוכרת בכל העולם שדייטים הם פשוט הפלגה עבור אף אחד. אבל, כאישה שיוצאת עם גברים, גיליתי שכל זן של מערכת יחסים שאי פעם הייתה לי - ממין מזדמן ועד למערכות יחסים ארוכות טווח - הרגיש מנוגד לחלוטין לחזון השוויון שדמיינתי בחיי. . חוסר הסוכנות שאני מרגיש בחיי האהבה שלי גרם לי לרצות להישאר רווקה רק כדי שאוכל להיאחז בכל מראית עין של שליטה. לכן, על מנת להימנע מתחושת חוסר כוחות, בחרתי מדי פעם לצאת לדייט.

זה נראה לי מוזר שגם בשנת 2019 - בגל החדש הזה של תנועת הנשים - היעדר בן זוג שלי הופך אותי לאנומליה, חריג בקרב חבריי ובני משפחתי. במשך עשרות שנים, אנחנו מנסים למתג מחדש את הטרופ של הרווקה מבן זוג בודד עצוב למשהו המשקף יותר את המציאות: אישה עצמאית, בעלת אבחנה, שעמידה בפני הלחצים של הערכים החברתיים הפטריארכליים שירשנו. אבל, האם המיתוג מחדש הזה בכלל עובד? כי מהמקום בו אני עומד, אותם לחצים שבריג'ט ג'ונס וקארי בראדשו התמודדו מולם בשנות ה-90 וה-00 מרגישים נפוצים באותה מידה היום.

בכל שלב של היכרויות ובכל ז'אנר של מערכת יחסים, אני עומד פנים אל פנים עם פערי כוח ומיקרו-אגרסיות שנגועות בשנאת נשים. במהלך מערכת היחסים הרצינית האחרונה שלי, החבר שלי הטיח בי עלבונות מגדריים - "כלבה", "משוגע", "מטורף" - כשניסיתי להתייעץ או להביע שאני לא מרוצה ממשהו. הוא היה מתנגד בגלוי לחברות הנשיות שלי, ומעריך את האטרקטיביות הפיזית שלהן עם ערכים נומינליים. זרקתי אותו ונשבעתי להיות יותר אבחנה לגבי הגבר הבא שהתקשרתי אליו לחבר שלי. האדם הבא שיצאתי איתו גלגל את עיניו כשדיברתי וענה "יאללה, רייצ'ל" כששאלתי שאלות על נושאים שלא ידעתי עליהם הרבה. התחום של היכרויות מקוון מביא לכאבי ראש אחרים, כמו לחץ על ידי גפרורים לשלוח עירום, קבלת תמונות זין לא רצויות, הטרדה והתעללות מילולית אם לוקח לי יותר מדי זמן להשיב להודעות או לא רוצה דייט שני.

בהתנסויות המיניות שלי עם גברים, חוסר איזון כוחות ניכר גרם לי להרגיש פגיע ולעיתים בטראומה. כשאני מסתכל אחורה על מפגשים קודמים דרך עדשה שלאחר #MeToo, אני יכול לראות שחלק מטריד מהחוויות המיניות שלי נפל למה שהייתי מאפיין בתור"אזורים אפורים"- מין שאינו פלילי, אבל יכול להרגיש מפר. חוויתי כפייה, כאב ואלימות במהלך יחסי מין שגרמו לי לטראומה. במהלך חוויה אחת, ביקשתי מהבחור שאיתו קיימתי יחסי מין להפסיק כי שיניתי את דעתי. הוא המשיך לצעוק עלי ולצעוק עלבונות עד שבן ביתי התערב ועזר לסלק אותו מביתנו.

אולי זה אני, אולי אני בוחר בגברים הלא נכונים, אמרתי לעצמי אינספור פעמים. בניסיון להתמודד עם החששות האלה, כיילתי מחדש את הבחירות שעשיתי בבחירת בן זוג. לפני כמה שנים, נשבעתי לצאת רק עם גברים שהזדהו כפמיניסטיים, אבל כשעזבתי את הדרך הזו, נתקלתי בשורה של מכשולים אחרים, בעיקר מה שנקראערות ביצועית. המונח הזה, שנכנס לאחרונה ללקסיקון הפופולרי, מתייחס לאנשים שטוענים בפומבי שהם דואגים לצדק חברתי, הם מזהים כבעלי ברית לנשים, לבני צבע, ללהט"ב ולאנשים עם מוגבלויות. בחלק מהקשרים שלי עם גברים שהזדהו כפמיניסטיים, ההתנהגות שלהם במהלך מערכת היחסים שלנו לא תאמה בסופו של דבר את הערכים שהם התיימרו להחזיק. מאחורי דלתות סגורות, יהיו מיקרו-אגרסיות כמו הדלקת גז ודרכים עדינות להתנשא עליי שגרמו לי לפקפק באינטלקט שלי.

במציאות, זה הרבה יותר מורכב מפשוט הבחירות שאני עושה לגבי סוג הבחורים שאני הולך עליהם. הומוריסטית וסופרת בליית' רוברסון, מחברתאיך לצאת עם גברים כשאתה שונא גברים, אומר שדייטים קשה לכולם, אבל "דייטים בתור אישה סטרייטית מסובכים בגלל העובדה שלמגדר שאליו אתה נמשך יש כוח מערכתי עצום עליך".

"זה יכול להתבטא במובנים גדולים, אבל גם בדרכים ערמומיות יותר שנהגתי לצחצח: גברים שאומרים שלעולם לא יוכלו להיות במערכת יחסים עם מישהו יותר מוצלח ממה שהם, או גברים שמתייחסים אליי כאל קלת דעת על כך שאני חושב וכותב על היכרויות ב- הכל," אומר רוברסון.

החוויות שלי, כמובן, אינן מייצגות את כל הגברים. הם גם לא מייצגים את החוויות של כל הנשים. נשים טרנסיות שיוצאות עם גברים מתמודדות עם סדרה שונה של אתגרים בעת היכרויות, שהראשית שבהן זוכה למיניות אך אינה מכבדת.

פריס ליס,ווג הבריטיבעל טור ופעיל למודעות טרנס, אומר שיש כמה גברים ששמחים לקיים יחסי מין עם נשים טרנסיות, אבל מרגישים בושה על היכרויות עם טרנסיות בתפקיד רציני. "זה ממש מעניין כשאתה אומר לחבר'ה שאתה טרנס כי מיד זה אומר 'אוי, אנחנו לא צריכים להתייחס אליך בכבוד כל כך הרבה עכשיו'. לא כולם, אבל הרבה בחורים, הם חושבים 'אוי, זה האחד שאני יזיין, אבל אני לא אקח הביתה לפגוש את אמא ואבא'".

היא מאמינה שהשיחות סביב השאלה אם נשים טרנסיות הן "נשים אמיתיות" או לא, הגבירו את המיזוגניה של נשים טרנסיות. "בשיא ה"האם נשים טרנסיות הן נשים אמיתיות"ויכוח בתקשורת הבריטית לפני כשנה, בעצם התמודדתי עם שטויות של גבר ואני פשוט זוכר שחשבתי 'זה שטויות'", אומר ליס. "ברצינות, האנשים האלה אומרים לי שאני לא אישה אמיתית , ואני כאן בחוץ עם כל מיזוגניה."

אינדיאנה סרזין, אקדמאית המתמחה בתיאוריה פמיניסטית וקווירית, אומרת שהיא מאמינה ש"היכרויות הטרוסקסואליות לרוב רק מעייפות עבור נשים".

"ההתמודדות עם נושאים כמו זכאות של גברים, חלוקה לא שוויונית של העבודה הפיזית והרגשית, ובורותם של גברים לגבי מיניות של נשים היא מתישה", אומרת לי סרזין. "כאישה קווירית אני יכולה לומר בביטחון שאנחנו לא מתמודדים עם הרבה מהבעיות האלה, תודה לאל. מצד שני, עדיין יש נורמות תרבותיות שלצערנו ירשנו מהטרוסקסואליות, אחת מהן היא הצורה הזוגית. עצמו."

מיתוג מחדש של הטרופ של הרווקה

ההגמוניה של הצורה הזוגית היא משהו שאנו, כחברה, נאבקים להשיל. וזה מפריע לתפיסות שלנו לגבי המשמעות של ביטול הסכמה למבני היכרויות מסורתיים, כמו לא להשתתף בדייטים. כשאנחנו מסתכלים אחורה על הפוסטר של בנות תרבות הפופ לרווקות - ג'יין אייר, אליזבת בנט, קארי בראדשו, ברידג'ט ג'ונס, קאט סטרטפורד - כל הסיפורים שלהן מסתיימים בשמחה כשהן מוצאות את מר ימין. הסיפור מסתיים בכך שהגרביים הכחולים המטומטמים האלה מוצאים תרופה למחלתם - והתרופה הזו היא גבר. לא רק שאני לא רוצה לקחת את התרופה הזו, אני יודע בוודאות שאני לא חולה.

הרעיון הזה של נשים רווקות שצריך לתקן הוא אחד שמתסכל את סופרת המין והבריאות מריה דל רוסו. "אני מרגישה שעדיין יש את הרעיון הזה בקרב נשים ש'רווקות' הוא מצב שלילי של להיות במקום סתם עוד תווית שהחברה תטיח בך", אומרת לי דל רוסו. "כשאישה רווקה, משהו לא בסדר איתה, והיא צריכה לתקן את זה. יש רעיון שרווקים צריכים לתקן, וזה די מבולגן".

לא רק שאנחנו חושבים על רווקות כשבורות ומחכות לתיקון, יש גם את הסטריאוטיפ של 'הרווקה העצובה' (תחשבו שברידג'ט ג'ונס ב-PJ שלה שרה את "All By Myself" של סלין דיון על הספה שלה).

רוברסון אומרת שיש "בהחלט שורה של בנות רווקות עצובות או בנות רווקות מתוסכלות" - תווית שהיא מרגישה שהוחלה עליה. "אני חושב שהרבה אנשים מערבבים את שם הספר שלי ואת מצב היחסים שלי עם זה שאני, כאילו, אינצל", אומר רוברסון בצחוק.

אל תכפיש נשים שלא יוצאות

היכרויות לא אמורות להיחשב כמודול חובה בתוכנית הלימודים של החיים. רוברסון אומר שהגישה המוגברת של נשים לחינוך, עבודה, אמצעי מניעה, הפלות וגירושין פירושה שנשים לאישלבנות את חייהם סביב גברים".

"לכן, אם לנשים יש יותר ברירה כלכלית, הניסיון לבייש נשים על הבחירה להיות רווקות הוא עוד דרך שבה הפטריארכיה מנסה לשלוט בהן", היא אומרת.

השיימינג הזה יכול להתבטא במה שסרסין מכנה "דאגה מזויפת" - משהו שרווקים רבים אולי מכירים. תחשוב על הרגעים שאנשים הטילו את ראשם לצד אחד ואמרו, "אוי תמצא מישהו" או "הוא שם בחוץ" כשאתה אומר להם שאתה רווק.

"נשים שיבטלו את ההיכרויות יפגעו בתרבות הרחבה יותר (גם אם זה בא בצורה של דאגה מזויפת)", אומרת סרסין. "אני חושב שהדבר החשוב הוא לראות את הנבל הזה עצמו כהוכחה לכך שאתה עושה משהו קיצוני."

"החברה שלנו עדיין מבועתת מנשים שמבינות שהן לא צריכות זוגיות הטרוסקסואלית", היא אומרת. "אבל זה למעשה טרופית מרכזית במדע הבדיוני הקדום. הרבה מהספרות הזו מציגה עולמות שפיתחו טכנולוגיה להתרבות ללא גברים ולהבין שפתאום לגברים אין ממש מה להוסיף לחברה הזו".

כשאישה אומרת שהיא רווקה באושר, תאמין לה

באותו אופן זהנשים חשוכות ילדים זוכות לסטיגמה, אנחנו גם מותנים חברתית לחשוב שנשים רווקות הן דמויות טרגיות הראויות לאהדה, לא להערצה. במקרים מסוימים, ההתניה החברתית הזו גורמת לנו לא להאמין באושר שלנו כשאנחנו רווקים. ליס אומרת שהיא מרגישה מאוד מסוכסכת לגבי האופן שבו דעותיה על רווקות אחרות מתיישבות עם החוויה שלה ברווקות.

"עמוק בפנים, אם אני כנה איתך לחלוטין, אף פעם לא באמת האמנתי לאנשים שהם רווקים בשמחה", אומר ליס. "הייתי רווק בשנה האחרונה ולמען האמת אני כל כך שמח. זה כאילו לא האמנתי לראיות של חיי שלי?"

ליס אפילו מצאה את עצמה חושבת שהיא רק אומרת לעצמה שהיא שמחה לגרום לעצמה להרגיש טוב יותר. אבל, במהלך חג המולד היא עשתה קצת חשבון נפש על חייה וחשבה לעצמה: "לא, אולי את מאושרת, פריז."

שאלה את מי החברה מעריכה כסמלים של רווקות

בחגיגות הרווקות של תרבות הפופ שלנו, עלינו לחשוב כיצד גזע מצטלב גם עם אלה שאנו מכריזים כמבשרי התנועה "יחיד לפי בחירה". "כולם משתגעים מכך שריהאנה אומרת שהיאלא מחפש גבר, או הסרטון ההוא שלארטה קיט צוחקת מהרעיון להתפשר למען גבר", אומר סרסין. "שתיהן הצהרות מדהימות שאני לגמרי מסכים איתן, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות מודעים לאופן שבו התרבות שלנו ממסגרת נשים שחורות כקדושות פטרוניות של הרווקות, כי נשים שחורות תמיד הודרו מהנרטיבים המרכזיים של רומנטיקה. זוגיות."

"בקומדיות רומנטיות, למשל, יש את התפקיד של החבר הכי שחור והחצוף הרווק של האישה הלבנה שמקבלת את הגבר. בכך שריהאנה וארתה קיט יהיו הקולות העיקריים של סרבנות הזוגיות הטרוסקסואלית, אנחנו מאלצים אותן. לשחק את התפקיד הזה בתרבות בכלל", אומר סרסין.

לאורך ההיסטוריה האישה השחורה הרווקה הושמצה. בשנות ה-60, הדו"ח מויניהן- דו"ח על משפחות שחורות שנכתב בתקופת הממשל של נשיא ארה"ב לינדון ב. ג'ונסון - האשים בעצם נשים שחורות בדעיכת המבנה המשפחתי המסורתי. בשנים 1976 ו-1980, רונלד רייגן עורר רטוריקה גזענית על ידי שימוש במונח "מלכות רווחה" - תווית שהושמה היסטורית על נשים שחורות רווקות - כסיפור אזהרה נגד אנשים המרמה את מערכת הרווחה. כאשר התרבות שלנו מכייל מחדש לאט את עמדתה לגבי הטעימות של נשים רווקות, חשוב להכיר במורשת תרבותית של השעיר לעזאזל האישה השחורה הרווקה.

ראה מערכות יחסים כסדר צד, לא מנה עיקרית

קשה שלא לחשוב על היכרויות ומערכות יחסים כשהן נושא כל כך בכל מקום בתרבות המיינסטרים. האהבה נמצאת על מסכי הטלוויזיה שלנו, בדפי הספרים שאנו קוראים, בפידים באינסטגרם שלנו ובשיחות שאנו מנהלים עם חברים. אולי לא נוכל לעשות הרבה בקשר לקיבעון התרבותי הרחב יותר באהבה, אבל דבר אחד שאנחנו יכולים לנסות לשנות הוא האופן שבו אנחנו, כיחידים, מתעדפים מערכות יחסים.

דל רוסו, כותב המין והרווחה, אומר ש"עד שהתרבות בכללותה תשתנה, ותפסיק למכור לנו את חבילת מערכות היחסים הזו כמטרה לנקות, אנשים צריכים להתחיל לשנות את התפיסות של עצמם".

"התחלתי לחשוב על מערכת יחסים כמו שאני חושב על נר ריחני. (הישאר איתי.) האם זה דבר נחמד שעושה את החלל קצת יותר נחמד? בטח. אבל האם החלל עדיין חלל שלםלְלֹאהנר הריחני הזה? בהחלט", היא אומרת.

על מנת להתחיל לנסות לשנות את התפיסות שלנו לגבי חשיבותן של מערכות יחסים, דל רוסו דוגל בהצבת לעצמך שתי שאלות: "למה אני רוצה להיות במערכת יחסים? מה אני חושב שמערכת יחסים יכולה לתת לי שלא יכולתי לתת לעצמי. ?"

כובד החשש של החברה לעולם לא יצטרך ליפול רק על כתפיה של אישה אחת. וכפי שאמר סרסין, "אף אישה לא יכולה לשנות את הדברים האלה בעצמה - אתה לא יכול להיות מהפכה של אישה אחת".

מה שאנחנו, כיחידים יכולים לעשות, הוא לחקור את הדעות הקדומות שלנו לגבי היכרויות. כמו הרעיון שנשים רווקות לא יכולות להיות מאושרות בעצמן. או שאפילו הנשים המובילות הרווקות הכי אייקוניות שלנו בסופו של דבר ייכנעו לאהבה בסופו של דבר.

אהבה או לא אהבה, אני יודע שאני כבר שלם וזה כל מה שחשוב לי.