כמו רבים מהדור הבריטי X-er, שאפתי את המלכה כמעט מלידה. "Killer Queen" ו"Bohemian Rhapsody" הושמעו ברדיו כל הזמן משנתיים הראשונות לחיי ואילך.פלאש גורדון(1980) והיילנדר(1986), שני סרטים שככל הנראה זכורים לטוב ביותר כקליפים מורחבים של קווין, הרעידו את ילדותי ושנות העשרה המוקדמות שלי בהתאמה.

אחרי האחרון, חברי ואני שיתפנו ושינחנו את כל הקטלוג האחורי של קווין. מאבד את עצמי בנופי הפנטזיה הקוליים וההרמוניות המלאכיות של אלבומים כמוהמלכה השנייהאוֹהתקף לב צרוףאוֹלילה באופרהבהאזנה לא מאושרת מהורים, לאחר השינה, באוזניות גדולות: זה היה המקום המאושר שלי. אפילו רצועות מילוי האלבומים של הלהקה באמצע הקריירה עדיין ברוטציה כבדה בתא הדיג'יי בראשי.

כל זה כדי להסביר מדוע אין דרך בגיהנום שאוכל לכתוב עליה ביקורת קולנועית ניטרלית ואובייקטיביתרפסודיה בוהמית, הסרט הביוגרפי של קווין בראשות רמי מאלק עם היסטוריית הפקה בעייתית, שיצא לאור ביום שישי. לגבי הסרט הזה, אין לי צמרמורת.

במקום זאת, זו סקירה עבור חבריי למעריצי העל של קווין -- האנשים שיכעסו מפרטים כמו אם שיר מוצג מוקדם מדי או הומצא שנים מאוחר מדי בכרונולוגיה של קווין. למרבה הצער, זה מה שקורה לפחות שלוש פעמים בסרט. תופתעו לטובה מהחתכים העמוקים שזוכים לאזכור, אבל תתקוממו כשמזהים אותו בטעות כצד ב' לשם בדיחה.

(פוסט עתידי יכנס לטעויות מוזיקליות מרושלות אלו ועוד רבות נוספות בסרט; לעת עתה אשאיר אותן כדי שתוכלו לזהות אותן.)

בסך הכל, כמו בשני הסרטים שזכו במלכה של ילדותי, עדיף לטפל בורפסודיה בוהמיתכקליפ מורחב. אל תצפו להרבה יותר ותיהנו. אמִגרָשׁשל תשומת לב הוקדשה לסאונד. ודא שאתה צופה בו בקולנוע עם מערכת הרמקולים כבדי הבס הטובה ביותר. זה סרט שצריך להיותלֶבֶדככל שנשמע.

ונראה? בטח, רואים גם. רוב הזמן. כלומר, אם לא שמים מחיר גבוה מדי על קוהרנטיות ועומק אופי ואינם מהסוג שמתכווץ מקלישאות ביוגרפיות מוזיקליות או בדיחות עם התייחסות עצמית של מייק מאיירס, שניסיונו לתפנית קומית כמנהל בלייבל מוזיקה. הוא החוליה החלשה ביותר כאן.

אבל היי, אם אתה לא יכול להתמודד עם הסרט במקרה הגרוע ביותר שלו, הרדוד, ממציא הפרטים, לא מגיע לך אותו במיטבו הטרנסצנדנטי, סוחט הדמעות, המגדיר את העידן - או כפי שתחשוב ממנו, חצי השעה האחרונה.

שיניים ועיניים

בוא נתמודד עם הפיל מלא החותכות בצורה יוצאת דופן בחדר. רמי מאלק הוא פרדי מרקורי סביר מאוד... בכל הסצנות הקשורות למוזיקה. הוא קטן מדי ומחוספס, אבל יש לו את עניין משענת הבמה.

הוא די טוב בלחקות את קולו הדובר של פרדי, ולמעשה זה לא מפריע מדי שהסרט משתמש בקול השירה המובהק של פרדי עצמו בכל רגעי טריק מסיבות קצרים מלבד כמה. זה גם עושה עניין גדול של סינכרון שפתיים בתוכנית המוזיקה המפורסמת של ה-BBCצמרת הפופ,שהוא מטא-רפרנס נחמד.

ההשפעה הכוללת של הקטעים המוזיקליים של מאלק הזכירה לי את הסרטון המקסים לסינגל המלכה הנורא של סוף התקופה,הנס, שבו ילד מקסים מושך בגדי גוף מכל תקופות האופנה של פרדי ומסנכרן את דרכו בהומאז' חרוץ. אתה רק רוצה לטפוח לו על הראש.

לגבי הסצנות הביוגרפיות (רחמנא ליצלן) זה עניין מעורב. חברים ועמיתים שראו את הסרט לפני הזהירו אותי מהשיניים התותבות של מאלק, אבל לבד הם בעצם נראו הדבר הכי מרקורי אצלו.

הבעיה הגדולה יותר היא עיניו של מאלק, כלי משחק חזקים מאוד שבהם הוא משתמש כל כך טוב בהקשרים אחרים. הציצים של פרדי היו קטנים וחודרים. מאלק מתכוון להרחיב את שלו כדי להראות את הפגיעות בלבו של הזמר הבודד - או אולי את הפחד שלו מהצורך לגלם דמות אהובה כל כך גדולה מהחיים.

בחירה מעניינת, אבל מערבבים את העיניים והשיניים והתוצאה לרוב מסתדרת עד לקו של מגוחך שלא בכוונה.

זה המקום שבו במאי יותר צ'ק-אין היה יכול לעשות את ההבדל, אבללכל הדעות בריאן סינגר לא היה כזה; דקסטר פלטשר לקח את התפקיד הבלתי מוכר של ניקיון לאחר אי-הופעה ופיטוריו של סינגר, ונראה שהוא עשה את הטוב ביותר שהוא יכול, חוץ מזמן ארוך.צילום מחדש בסגנון רון הווארד.

האופי המפורק של התסריט לא עוזר. אני לא אקלקל שום דבר מזה, אבל מה שמוזר מנקודת המבט של אוהד העל הוא הדרמה שהוא מפספס. לדוגמה, אפשר לחשוב מהסרט שג'ון ריד החביב ברובו (בגילומו של איידן גילאן, הלא הוא ליטלפינגר) היה המנהל הראשון של קווין. למעשה, הוא היה השני שלהם.

הלהקה ניהלה מריבות קשות ונמשכות על כסף עם המנהל שלה על שלושת האלבומים הראשונים שלה לפני ריד. זה היההאיששעליו כתב פרדי אתלילה באופרהפּוֹתחָן"מוות על שתי רגליים"- "כריש" ו"חולדת ביוב מתפוררת בבור שופכים של גאווה." עכשיוזֶהנראה תפקיד ראוי לכישרונותיה של ליטלפינגר.

Bohemian Rhapsody II: The Show Must Go On

הסרט לא ממש מסייד את השותפים ההומוסקסואלים של מרקורי או את אבחנה האיידס שלו כפי שחששו כמה מעריצים, אם כי הוא גם לא מתעכב עליהם. וזה לא באמת ספוילר לאוהד העל (אלא ליתר בטחון,התראת ספוילר!) כדי לומר שהסרט מסתיים עם Live Aid ב-1985.

פשוט לא הייתי רוצה שתלך לתיאטרון בציפייה לסוף האמיתי של סיפור המלכה, השיאים שלהיילנדרוסוג של קסםוהירידה הנוקבת של הנֵסורומזתְקוּפָה.

כשפרדי מת מדלקת ריאות מאיידס ב-1991, זה הגיע כהלם עמוק לרבים, כולל אני. אפילו כשממש ראינו אותו גוסס בזמן שהוא מבדר אותנו, הופך יותר עצבני ועגום בכל קליפ, מעריצים רבים לא רצו להאמין לראיות עיניהם שלהם. בנאמנות האמנו להצהרותיו שהכחישו את סיפורי הצהובונים, עד הסוף.

אולי, צריךרפסוד בוהמייניאתה מצליח מאוד בקופות, יש לעשות המשך איטי יותר, ממוקד יותר, אמיתי יותר.

אבל עדיין, קשה להאשים את הסרט בכך שהסתיים ב-Live Aid, כי, ובכן, Live Aid. זה היה הקונצרט הטוב והחשוב ביותר בחיי דורי, כמו גם 20 הדקות הטובות והחשובות בחייה של קווין, ולראות אותו משוחזר באהבה כל כך הייתה חגיגת נוסטלגיה שלא דומה לשום דבר אחר.

אני לא מתבייש להגיד שבכיתי בצילומי המעקב אחרי הקהל במהלך "רדיו גאגא". כפי שציינתי: ממש אין צמרמורת.