מחקתי את האפליקציה של פייסבוק מהטלפון שלי לפני יותר מחודש.

והקורא: אני מרגיש חופשי.

הימים שלי של גלילה חסרת דעת בין עדכונים אקראיים מחברים של אמא שלי ואנשים שלא דיברתי איתם מאז התיכון נגמר.

וגם שלך יכול להיות.

אתה רק צריך למחוק את האפליקציה.

זהו. לא חשבון הפייסבוק שלך. לא החיים שלך באינטרנט. רק האפליקציה.

הרצון הראשוני למחוק התחיל בכך שפייסבוק שאבה כל כך הרבה מקום וחיי סוללה באייפון 6 (יש להודות) שלי. אבל מהר מאוד התברר שלחיים האמיתיים שלי, ללא סוללה, עדיף גם בלי פייסבוק הקשה אצבע משם.

אני לא מתגעגע לזה. אני לא מתגעגע לתחושה המוזרה של עדכונים מיותרים מחברים לשעבר ומגוון אחרים של פעם. אני לא מתגעגע שזמן הרכבת שלי נחטף בגלל ההידבקות במאבקים הפוליטיים (או ההערות מעוררות הזעם שבאו בעקבותיהם).

אני גם לא מרגיש שאני מפסיד שום סוג של חדשות בכלל, כי בואו נהיה כנים, הימים של פייסבוק של אספקת חדשות של שימוש ממשי נמצאים הרבה מאחוריהם.

והעניין הוא: זה לא כמונילְגַמרֵימחק גם את פייסבוק. אני עדיין יכול לגשת לאתר בדרכים אם אני צריך - אני רק צריך לעבור את התהליך המסורבל של פתיחתו דרך דפדפן אינטרנט בטלפון שלי.

וזה משהו שמעולם לא עשיתי.

בימים אלה, אני רואה פייסבוק רק ליד מחשב. וזה לא רק בגלל שאני מסתכל על זה רק במחשב.

באופן כללי, כל העניין איבד את האחיזה שהיה לו פעם עליי מאז שנרשמתי אליו לפני יותר מעשור.

אולי זה בגלל שאני מבוגר יותר. או אולי לאינטרנט פשוט יש דברים טובים יותר להציע. או אולי זה בגלל שפייסבוק המציאה את עצמה מחדש כל כך הרבה פעמים.

לא משנה מה הסיבה, התוצאה זהה: אני (אוהב הרבה אנשים שאני מכיר) פשוטהפסיק לדאוגעל מה שיש לפייסבוק להציע לי. השתניתי. ולמרות שגם פייסבוק השתנתה, גדלנו לכיוונים מנוגדים.

אני לא חי בעולם שבו אני צריך לדעת איך נראה חבר אקראי מהחיים של התיכון. אני חי בעצמי. אבל זה לא תמיד היה המצב.

אחרי שעברתי לניו יורק לפני יותר משש שנים, הייתי צריך את החלון אל העולם שהשארתי מאחור שפייסבוק נתנה לי. הייתי בודד נואשות וניסיתי להבין עיר ענקית ומבולבלת אחרי שהגעתי מעיירה בטנסי שבה הרגשתי שאני מכירה את כולם. פייסבוק הייתה נחמה.

היום, לעומת זאת, לא כל כך. בניתי חיים בעיר הזו (כיום הרבה יותר ניתנת לניהול), ואני רוצה לחיות אותם. אני לא צריך את הניסיונות המתמידים של פייסבוק למשוך אותי לתוך חור נוסטלגיה עם חברים מהתיכון.

למדתי מהר שאתרים אחרים יכולים למלא את כל החלל שפייסבוק השאירה מאחור.

אני גוללת באינסטגרם, שאצרתי בקפידה, אז אני עוקבת רק אחרי פרופילים שגורמים לי שמחה כשאני רואה אותם.

זה כל כך קל בינארי:

- חבר עם חיית מחמד חדשה? בהחלט מעקב.

- מטפס סלעים שלא שמעתי עליו? לחץ על עקוב מיד.

- חשבון רשמי של פוליטיקאי? ממש לא. אני שומר את השטויות האלה לטוויטר.

תיחום חיי המדיה החברתית שלי לקטגוריות -- אינסטגרם מביאה לי שמחה, טוויטר הוא צורך מקצועי -- עשתה פלאים למצב הרוח שלי באינטרנט. כך גם הסרת דברים ממנו.

כשאני צריך איסוף, אני הולך לאינסטגרם. כשאני צריך חדשות, אני הולך לטוויטר, או אניללכת ישירות למקור מהימן.

אבל פייסבוק? אני לא צריך להדגיש את זה, וכשאתה באמת חושב על זה, כנראה שגם אתה לא. וכן! אתה עדיין יכול לשמור אותו במקום אחר.

אבל פשוט תן הזדמנות למשהו אחר: לחץ על לחצן המחיקה הזה בטלפון שלך, והתענג על החופש שהוא מביא לך. תופתעו לגלות כמה מעט אתם מתגעגעים לזה.