סליחה, Spotify -- אין לי עניין בסטרימינג שלך. כשזה מגיע למוזיקה שאני אוהב, אני רכושני. אני רוצה להחזיק הכל.

מקרה לדוגמא: ב-14 באפריל,קנדריק לאמארהוציא את "DAMN.", האופוס האחרון שלו. מיד קניתי את האלבום ב-iTunes, כי גרסה בפורמט המועדף עלי, ויניל, לא תהיה זמינהעד יולי.

ייתכן שהציוץ נמחק

אֲנִילא היה לבד בקניית "DAMN"., אבל אחרי סקר מהיר של חברים, הייתי בין היחידים ללא חברות בשירות סטרימינג פעיל. אני לא מרבה לקנות אלבומים דיגיטליים, אבל אני מתעקש לשמור על האייפון שלי את כל 7,928 השירים שצברתי במהלך חיי המוזיקליים. זה רק כמה חסרים מ-30 מיליון פלוס הזמינים באופן מיידיבספוטיפיי-- אבל כל אחד מהם הוא שלי.

סטרימינג זה מגניב, אבל...

בסדר אני אחזור קצת. אני לא איזה סנוב עם האף שלי הפוך לגמרי לסטרימינג -- בזמן שאני מקליד את המילים האלה, אני יוצא לתחנת ריאן אדמס שלי בפנדורה. אני אוהב לגלות ג'אמים חדשים באמצעות אלגוריתם, ודף המוזיקה החדש של Spotify הוא אחד הדברים הראשונים שאני בודק בימי שישי בבוקר.

אני יכול להעריך את העוצמה והנוחות שמגיעים יחד עם הזרמת מוזיקה. זה משכר להיות מסוגל להעלות כמעט כל שיר שהוקלט אי פעם באופן מיידי, איפה ומתי שאתה רוצה. זו אחת הסיבות שהסטרימינג עקף את המכירות הדיגיטליותאֶשׁתָקַדבפעם הראשונה אי פעם - מכירות מוזיקה פיזיות נותרו באבק בחזרה2011.

אבל בשבילי, הכוח הזה הוא יותר מדי רחוק מדי, ולא אישי מדי.כֹּל אֶחָדיכול לחוות את אותה חוויה, בזמן שאני עדיין חושב על מוזיקה שאני מקדיש לה את תשומת ליבישֶׁלִי.

האופן שבו אני מאזין למוזיקה עושה לי יותר סיכוי לרצות להחזיק אותה. אני לא אדון פלייליסט כמו רוב החברים שלי -- אני נוטה להאזין לאלבומים לאורך כל הדרך, בחדר הכושר, בבית, בכל מקום. אני מעריך את האכפתיות שהושקעה בארגון ובהצגת האמנות של מישהו.

זה לא שאני סנוב פורמט. MP3, MP4, FLAC -- כולם הם תערובת של אותיות ומספרים בשבילי. אני שמח להאזין להורדה משורטטת כמו תקליט ויניל במערכת הסטריאו שלי.

אני גם לא בעניין מוסרי בקניית המנגינות שלי כדי שהאמנים יקבלו חתך גדול יותר, אם כי ההשפעה שיש לסטרימינג על התורמים הבלתי מוכרים של התעשייהכמו כותבי שיריםבהחלט בעייתי. אני לא מקפיד לתמוך באמנים באופן עקרוני, מלבד תקליטים שרכשתי על ידי חברים מהמכללה שמצליחים להצליח (צעקה לPinegroveוספורט, קדימה אדונים).

שיתוף זה אכפתיות

זו היכולת לחלוק משהו עם מישהו שהופכת את הבעלות חשובה לי.

נכנסתי לוויניל כשחבר הכי טוב שלי ואני חלקנו דירה ביחד, אחרי שפיתחנו יחד את הטעם המוזיקלי שלנו מגיל 13 ועד לעשרות דיסקים צרובים. למרות שאני גר ברחבי הארץ עכשיו, אנחנו עדיין קונים תקליטים אחד לשני, שנותרו רכושי היקר ביותר.

כשהורי גילו שקיבלנו פטיפון, הם שלפו ארגז ישן של תקליטים מעליית הגג ובילינו ערב בדשדש בין השרוולים המעופשים והדהויים, כשהם חשבו בחזרה לזמן ולמקום המדויק שבו הם היו בחיים כשהם. ראה לראשונה את התקליט.

אני אוהב לחלוק מוזיקה עם כל מי שאני יכול -- אבל החוויה הספציפית הזו הייתה אפשרית רק עם פריט פיזי.

בכל התפתחות של המדיום וככל שהטכנולוגיה השתפרה, ויתרנו על יותר ויותר מהחוויה הזו. בטח, ההזדמנות עדיין קיימת ליצור קשרים באמצעות מוזיקה עם המקבילה המודרנית למיקסטייפ, הרשימת השמעה של Spotify, אבל האישיות נעלמה. אתה יכול ליצור תמהיל מאוד אישי ולשתף אותו לאדם אחד, אבל בסופו של יום זה רק עוד דף שייפתח בטלפון או במחשב שלו שהוא יכול להעביר לאינטרנט בכלל בלחיצה אחת.

אנחנו חולקים כל כך הרבה עכשיו בפלטפורמות השונות שלנו -- סטטוסים, תמונות, סיפורים, כל מה שאתה יכול לדמיין, באמת -- כך שהמשמעות והכוח האישיים של שיר שנבחר במיוחד אובדים.

אם משהו לא שלך, איך אתה באמת משתף אותו? במקום זאת, אתה רק מראה למישהו משהו שנראה לך מעניין.

המוזיקה שלי אומרת לי יותר מזה. תקראו לי סנוב, תקראו לי לודיט, תקראו לי כל מה שתרצו, באמת. אני לא אוכל לשמוע אותךהשטן והאלוהים משתוללים בתוכי, כי האלבום הזה הוא שלי, חלק ממי שאני.