כל יום שלחודש הגאווה, Mashable ישתף שיחות מאירות עם חברי קהילת ה-LGBTQ שעושים היסטוריה עכשיו.

חוסה אנטוניו ורגסיודע את החשיבות של סיפור סיפורים עוצמתי להפליא.

מאז שיצא מהארון בגיל 18 הוא עשה מאמצים יוצאי דופן לחלוק את הנרטיב האישי שלו עם העולם - כעיתונאי, סופר, קולנוען ומפיק.

ב-2011 כתב ורגאסחיבור עבורמגזין ניו יורק טיימסבו חשף כי הוא מהגר ללא תיעוד המתגורר באמריקה. מוקדם יותר באותה שנה, ורגאס הקיםתגדיר אמריקאי, ארגון תקשורת ותרבות ללא מטרות רווח שמטרתו "להפוך את השיחה על ההגירה לאנושית" ולשנות את האופן שבו סיפורים של מהגרים מסופרים.

גם ורגאס כתבסיפורעֲבוּרמגזין טייםב 2012, והוצג על שער הגיליון לצד עמיתים מהגרים לא מתועדים. הוא כתבספר זיכרונות רב מכר,אמריקה היקרה: הערות של אזרח לא מתועד, הפיק וביים סרט תיעודי אוטוביוגרפי בשםמְתוֹעָד, והפיק שותף אתמחזה מועמד לפרס טוני,מה המשמעות של החוקה עבורי.

לכבוד חודש הגאווה, ורגאס דיבר עם Mashable על תנועת הלהט"ב, המשך מאבקו למען זכויות האדם של המהגרים ועל החשיבות של לספר את הסיפור שלכם.

הראיון להלן נערך לצורך אורך ובהירות.

Mashable: ספר לי קצת על המשימה של Define American ועל העבודה שאתה עושה כדי להילחם למען זכויות המהגרים.

חוסה אנטוניו ורגאס:בתור הומו בן 38 שיצא מהארון כשהייתי בן 18, אני גאה ואסיר תודה לחיות בתקופה שבה להיות הומופובי הוא, לרוב, לא מקובל מבחינה תרבותית. אם ידוען או נבחר ציבור אומרים משהו הומופובי, הם נקראים. בושה. לעתים קרובות יש השלכות. אני חייב לתת קרדיט לארגונים כמוGLAADשהובילו את הדרך בה מוצגים אנשים להט"ב בתקשורת. אבל בתור מהגר לא מתועד - מה שרבים מכנים 'לא חוקי' - אני עצוב לדווח שלהיות נגד מהגרים ב-2019 זה לא רק מקובל במידה רבה מבחינה תרבותית - זה מזכה אותך בבית הלבן. איך זה קרה?

בעיניי, אם המאבק למען זכויות הלהט"ב לימד אותנו משהו, זו המציאות שאינך יכול לשנות את הפוליטיקה של סוגיה אלא אם כן אתה משנה את התרבות שבה הנושא נדון. לפני שנישואים חד-מיניים הפכו לחוק הארץ - לפני שהחוקים התקבלו, לפני שהמדיניות השתנתה - הדרך שבה ראינו שאנשי להט"ב צריכים לשנות. היינו צריכים לראות באנשי להט"ק אנשים, לא כבעיות ונקודות מדיניות. היינו צריכים לראות את המוטיבציה שמניעה את הקריאה לשוויון. כָּבוֹד. אהבה היא אהבה. מִשׁפָּחָה. אז, בהתבסס על תנועת ה-LGBTQ, Define American משנה את התרבות שבה אנחנו מדברים על הגירה. אנחנו עושים זאת באמצעות סיפורים: מאתגרים את האופן שבו ארגוני חדשות מכסים הגירה; לעזור להוליווד (תוכניות טלוויזיה וסרטים) לספר סיפורים מדויקים יותר, מאמינים יותר של מהגרים; ארגון כיצד אנשים צעירים (במכללות ובקמפוסים בתיכון) מספרים את סיפורה של אמריקה המשתנה הניזונה מהגירה.

Mashable: אני יודע שלצאת כהומו בתיכון ולחשוף את עצמך בפומבי כלא מתועד בהמשך חייך הבוגרים היו שתי חוויות שונות מאוד. במבט לאחור, איך הייתם חושבים על כל אחד מהם?

JAV:השפה היא באמת קריטית כאן. מבחוץ בהסתכלות פנימה, מישהו יכול לומר ש"יצאתי" פעמיים בחיי: קודם כהומו, אחר כך כבלתי מתועד. אבל המציאות היא שלא יצאתי - אני רק נותן לאנשים להיכנס. במבט לאחור, אני חושב שהמטרה עבורי היא לרכז את הזהויות שלי ולא להיכנע למה שטוני מוריסון מכנה "הנרטיב המאסטר".

Mashable: האם תוכל לדבר קצת על ההצטלבות בין להיות הומו לבין להיות מהגר? האם יש דרכים ששתי הזהויות השפיעו אחת על השנייה בחייך?

JAV:הם בלתי ניתנים להפרדה. לקח לי הרבה מאוד זמן להתעורר לעובדה הזו. למרות שיצאתי בתור הומו בגיל 18, הייתי בארון על כך שאני לא מתועד עד גיל 30. הארון הוא מקום מדכא, מסוכן ומבודד להיות בו. עכשיו, כשאני "בחוץ" לגבי שתי הזהויות, אני בתהליך לתבוע את עצמי במלואו.

Mashable: זה לא סוד שדונלד טראמפ והממשל שלו לא תמיד גרמו לחברי קהילת הלהט"ב, למהגרים או לבני צבע להרגיש בטוחים או מקובלים כאן. מה אתה מקווה שהסיפור האישי שלך והעבודה שאתה מחויב לה יזכיר לאנשים שעלולים להרגיש לא רצויים באמריקה בגלל זהותם?

JAV:זה הכרחי שנתעקש על העובדה שעידן טראמפ לא התרחש בן לילה. יחד, דמוקרטים ורפובליקנים עזרו ליצור את מערכת ההגירה השבורה שאנו לכודים בה באופן טרגי כרגע. קשה לפרוגרסיבים לזכור את הנשיא אובמה הזהגירש מספר שיאשל מהגרים. הייתה תקופה שהדמוקרטיםלא היההאומץ המוסרי לעמוד על זכויות להט"ק. מאז שהגעתי למדינה הזו ב-1993, ניסיתי לאתר את המצפן המוסרי שמנחה את הרפובליקנים הן בנושאי להט"ק והן בנושאי הגירה. אני אומר את כל זה כדי להדגיש את החשיבות שהעבודה שלנו ב-Define American מתעלה על מפלגות פוליטיות. לקידמה לא צריכה להיות מפלגה.

הסיפור שלי הוא רק סיפור אחד. אנחנו צריכים עוד סיפורים כדי לסבך את ההבנה שלנו של מה זה אומר להיות מודחים לשוליים, מנודים ומופלים לרעה על ידי מערכות ומוסדות שלא נוצרו על ידינו או עבורנו.

Mashable: אתה כל כך מספר סיפורים חזק, ומשתף ללא הרף נרטיבים משפיעים שמהדהדים. איזו עצה היית נותן לאנשים שמתקשים לחלוק את הסיפורים שלהם עם העולם?

JAV:אני לא טוב כמו שאני צריך להיות, אז אני כל הזמן מנסה לאתגר את עצמי. אני רוצה להיות טוב במה שאני עושה. העצה הכי גדולה שאני יכול להציע היא לוודא שאתה ברור וישר עם עצמך לגבי הסיבה שאתה משתף את מה שאתה משתף. מה המטרה מעבר לעצמי? איך אתה מספר את הסיפור שלך מבלי למחוק סיפורים אחרים? איך אתה תובע את עצמך בעודך יודע שהפנים שלך, הקול שלך והסיפור שלך הם לא היחידים שחשובים?

Mashable: השנה מציינים 50 שנה למרד סטונוול. החברה עשתה התקדמות משמעותית לקראת הכללה ושוויון ברבע המאה האחרונה, אבל עדיין יש כל כך הרבה מה להשיג. מהן כמה אבני דרך שאתה מקווה לראות בקהילת הלהט"ב במהלך השנים הקרובות?

JAV:אני חייב לענות על השאלה שלך על ידי שאילת שאלות נוספות. אני מצטער, עיתונות היא ב-DNA שלי! הנה כמה: כיצד תסייע קהילת הלהט"ב במאבק נגד כליאה המונית ומעצר המוני של אנשים צבעוניים, שרבים מהם מזדהים כלב"ק? באילו דרכים קהילת הלהט"ב מטפלת באי-שוויון בהכנסה, שמשפיע על כל האנשים? סטונוול החלה תנועה לשוויון שנוסדה במרד. כיצד תמשיך קהילת הלהט"ב להילחם במערכות ובמבנים לא שוויוניים? כמו עם סטונוול, אנשים טרנסים, במיוחד נשים צבעוניות, הובילו וסיכנו את עצמם ללא הרף עבור כולנו. איך נגן על המודרים בין המודרים? אילו אבני דרך שנחווה יהיו תלויות בתשובות לשאלות הללו. ויש עוד הרבה!

אני חושב על השאלה הזו הרבה: איך קהילת הלהט"ב, במיוחד הצעירים, מכבדת את הקורבנות של הזקנים שלנו?

כשהייתי כתב ב-וושינגטון פוסט, עשיתי מאמץ מודע לפרופיל דמויות להט"ב היסטוריות. אֲנִיבפרופיל של פרנקלין קמנישהפגין מפורסם מול הבית הלבן, נושא שלטים שעליהם נכתב: "אזרחות מדרגה ראשונה להומוסקסואלים". מה אנחנו חייבים לפרנק? בייארד רוסטין? מרשה פ. ג'ונסון?

Mashable: אילו תוכניות יש לך לעתיד כעיתונאי, אקטיביסט וקולנוען?

JAV:בגלל סטטוס ההגירה שלי, בגלל שאין לי גרין קארד תקף או דרכון אמריקאי, חיי מוגבלים פיזית. אם אעזוב את ארה"ב, מה שלא עשיתי מאז שהגעתי לכאן כילד בן 12 ב-1993, אין שום ערובה שיאפשרו לי לחזור. ואני לא מוכן לעזוב את אמריקה. זה הבית שלי. זה אומר שעדיין לא טיילתי וראיתי את העולם. אז, אני מכריח את עצמי להאמין שהמוח שלי חופשי. המוח שלי יכול וחייב ללכת לכל מקום, ללא גבולות וללא גבולות, לא מאוים על ידי איש או שום דבר, לא הנשיא טראמפ, לא ICE, לא חוקים לא מוסריים המוגדרים על ידי כוח ולא צדק.

המוח החופשי הזה הוא כל מה שאני צריך כדי להמשיך את עבודתי, בכל הדרכים (עיתונות, ספרים, סרטים, טלוויזיה, תיאטרון) אני רוצה שהעבודה שלי תתקיים.

קרא עוד סיפורים נהדרים של חודש הגאווה:

• עורך דין זה עזר להכשיר נישואים חד מיניים. הנה מה שהיא עובדת עליו עכשיו.

• מחנות מסייעים להקל על החרדה עבור חניכים להט"ב ועבור הוריהם בבית

• טכנולוגיית אסטרולוגיה יכולה לספק מרחב בטוח לקהילת הלהט"ב, אבל יש מגבלות