אם הייתם צופים רק בדקות הראשונות של הסרט התיעודי החדש של נטפליקס "גאגא: חמש רגל שתיים" של ליידי גאגא, תסלחו לכם על כך שאתם חושבים שהיא רק כוכבת פופ מפונקת שכל צרכיה נענו בהינף אצבעות.

בסצנת הפתיחה, גאגא מטיילת באחוזת מליבו המפוארת שלה בחליפת גוף חושפנית ומזיעה. היא מאכילה חתיכות עוף לכלבים המקסימים שלה. נראה שהיא אוכלת אוכל שמישהו אחר הכין לה. כשהיא מטפסת על גרם מדרגות מרופד בבלונים בצורת כוכב, היא מסבירה שהם צריכים לחגוג את השתתפותם בסרט חדש של בראדלי קופר. היא מניחה את הצלחת שלה כדי שתוכל לקבל עיסוי.

ייתכן שהציוץ נמחק

לרגע הסרט מרגיש מוכן להפוך לפרודיה בלי משים על המאפיינים המר-מתוקים של התהילה. אבל אז זה הופך למשהו אחר לגמרי כשגאגא מתוודה בפני המצלמה שהכאב הצורב בגופה קורה כשהיא נכנסת לדיכאון. זה נובע גם מ"טראומה" בירך שספגה מפציעה לפני כמה שנים.

לפתע גאגא, שעל פי הדיווחים שווה מאות מיליוני דולרים, נראית ניתנת לקשר. כמו כל אחד אחר, האישה מרגישה וחייבת לנהל את הכאב הפיזי שלה. אתה יכול לראות, כשהיא בוכה בייסורים או מחפשת תשובות בפגישה עם הרופא שלה, איך הייסורים של מצב הכאב הכרוני פיברומיאלגיה שוחק את נשמתה.

חשיפת הפגיעות של גאגא רק הולכת וגדלה ככל שהסרט ממשיך. בעוד שהסרט התיעודי מציע הצצה לחייו של המגה-סטאר, הוא גם משמש באופן מוזר כמדריך להתמודדות עם האנושיות שלך. הלקח הבסיסי הוא זה: כאב רגשי ופיזי הוא אמיתי, ולהעמיד פנים שהוא לא הוא הדרך לסבל.

ייתכן שהציוץ נמחק

יש שיטענו שגאגא משחקת עבור המצלמה, שהיא גולמית כדי לתאר אמנותית גסות. ואכן, במאי הסרט, כריס מוקארבל,סיפר עַיִטשהמנהל שלה חשב שסרט תיעודי יכול להראות שגאגא היא "רב מימדית". לעולם לא נראה את מאות שעות הצילומים שהופכים לסרט בן שעה וארבעים דקות כך שאי אפשר לדעת איך היא השתנתה מרגע לרגע.

אף על פי כן, העריכה המעולה שוזרת יחד תצלומים גלויים של חייה האישיים של גאגא (להשתתף בטבילה, לבקר את סבתה) ואת האינטנסיביות של עבודתה המקצועית (משחק במסיבת יום ההולדת ה-90 של טוני בנט, הופעה בסופרבול). אפשר לדעת שגאגא היא כמו כל אדם אחר שמתמודד עם צליפת ההצלחה ואחריה אכזבה ולהיפך. ואז ברגע הבזק, היא כבר לא נורמלית. היא מתאפרת כשהיא בשמלת נייר בביקור אצל רופא. היא מותשת מהדרישות המעשיות הבלתי נגמרות של כוכבות (ראיונות בתקשורת, פרסומים, נסיעות מתמדות) ועדיין חייבת לפגוש את מעריציה ברחוב בחן ובסבלנות.

ייתכן שהציוץ נמחק

בעוד שהסצנות הללו פחות ניתנות לקשר, גאגא מצליחה איכשהו להראות איך הן שזורות בכאב שלה, חוסר שינה, שברון לב בזוגיות ובדידות שלה. היא לא מתלוננת על נסיבותיה באותה מידה שהיא מודעת מבחינה פנימית לכך שהן מעצבות אותה בדרכים שאינן מרגישות נכונות. שהסבל הוא אוניברסלי ואולי היכולת לתקשר אותו זו הסיבה שגאגא היא תופעה עולמית.

ברשתות החברתיות ובאמצעות קרן Born This Way שלה, המתמקדת בחלקה בבריאות הנפש, גאגא תוקפת כל הזמן את הסטיגמה של הודאה בכאב פיזי ורגשי כאחד. בסרט היא מתאבלת עם סבתה על מותה של דודתה ב-1974, שאחריה האלבום שלהג'ואןנקרא בשם. בעוד שסבתה דוחקת בגאגא לא להפוך ל"מאודלין" בגלל מותה של ג'ואן, מכיוון שזה קרה לפני כל כך הרבה זמן ובתה לא נשכחה, ​​הסצנה היא תזכורת מרגשת לכך שטראומה משפחתית לא נגמרת לעולם - היא פשוט נעה כמו זרם תת-קרקעי דרך הדור הבא.

ייתכן שהציוץ נמחק

כשגאגא מתארת ​​את הציפיות המיניות הגסות של יותר מדי מפיקים מוזיקליים גברים, אתה יכול לראות שלהיות אישה עוצמתית ומצליחה בקו העבודה שלה דווקא עלולה לגרום לך להתעללות רבה יותר, לא פחות. "אני לא כלי קיבול לכאב שלך", היא אומרת על אותם מפיקים. "אני לא רק המקום בשבילך לשים את זה." אין ספק שהמעריצים שלה ישאו איתם את ההצהרות הללו ויפעילו אותן כנשק הגנה בחייהם.

הסרט לא פותר בצורה מסודרת את כל הקונפליקטים של גאגא, וברור שזה לא העניין. הנקודה היא שגאגא יודעת שזכתה לה שיש כל כך הרבה אנשים שמנסים לטפל בכאב שלה, אז איך אנשים אחרים נמצאים במצב דומה בלי אותם משאבים שורדים? הנקודה היא שכאב, בין אם רגשי או פיזי, תמיד ישיג אותך, אז למה להכחיש שהוא אורב בין הצללים?

ייתכן שהציוץ נמחק

הצגת השאלות הללו היא מה שהופך את גאגא ואת הסרט התיעודי הזה לייחודי. הרבה כוכבי פופ שרו על השדים שלהם, אבל לא אכפת לה להכיר בשדים שלה מחוץ לבמה באופן שמסתכן בהרוג את המיסטיקה שלה. האומץ הזה לא - ולא צריך - הופך אותה למושיעה, אבל גאגא עשתה משהו חיוני במינוף התהילה שלה כדי לעזור לאחרים לומר את האמת שלהם.

אולי לא תדעו את זה על ידי התבוננות בתלבושות המקוממות שלה, בקליפים המפוארים ובהופעות המוגזמות שלה, אבל היא הכוכבת הנדירה שמסתפקת לעשות את העבודה הקשה לעזור לפרק את הסטיגמה שלוכדת כל כך הרבה בכאבם, לבנה. לפי לבנים.