הדבר האחרון שהוא רצהמתהדר ברעיונות גדולים שאף פעם לא ממש גוללים ועלילה מסובכת שיכולה להיות מאתגרת לניווט. אבל זה לא מה שהופך אותו לשעון כל כך מתסכל.

הבעיה הגדולה יותר היא שכל סצנה בודדת מרגישה כאילו היא הוצאה מהקשרה - רק שמסתבר שראיית ההקשר כולו לא ממש עוזרת. זה כאילו עונה שלמה של טלוויזיה הצטמצמה עד מתחת לשעתיים, או כאילו מישהו לקח ספר ותלש פרקים באקראי. זה, בקיצור, לגמרי לא קוהרנטי.

בימוי די ריס מתוך ספרה של ג'ואן דידיון,הדבר האחרון שהוא רצהבמרכזה עיתונאית קשוחה, אלנה (אן האת'וויי), שנגררת למשחק מסוכן של תככים בינלאומיים באמצעות עסקת נשק שבה מעורב אביה (וילם דפו). זו הגרסה הפשוטה של ​​הסיפור. הגרסה הארוכה... בכנות לא יכולתי להגיד לך.

הסרט מתחיל מבלבל, ומפיל אותנו לאל סלבדור של 1982 כשאלנה מדווחת על מלחמת האזרחים. אלנה מהרהרת על מצבה של המדינה ושלה בקריינות שככל הנראה הוסר מהרומן של דידיון. אבל המילים לא מתורגמות טוב על המסך, ורק משמשות להסיח את הדעת מהמאמצים שלנו להבין מה לעזאזל קורה.

משם, אנחנו קופצים לאלנה ב-1984. היא מתוסכלת מהחלטת העיתון שלה לבטל את הסיקור שלה על מרכז אמריקה ומחמירה בגלל מערכת היחסים האמביוולנטית שלה עם אביה. יש גם אזכור למאבק בסרטן השד, מותה האחרון של אמה, ומערך הורות מטלטל עם בעלה לשעבר. דמויות אחרות צוללות פנימה והחוצה גם כן, כולל פחד ממשלתי בגילומו של בן אפלק, ורבות מהן נושרות שמות שאתה אמור לציין כאשר הם יהיו חשובים מאוחר יותר.

כמו אלנה עצמה,הדבר האחרון שהוא רצההוא הישג-יתר שאפתני. ריס מתעניין ככל הנראה בסוגיות של יושרה עיתונאית ושחיתות שלטונית ואימפריאליזם אמריקאי, בדינמיקה הקשה בין בנות כועסות לאבות מאכזבים, ובין אמהות בעלות כוונות טובות לבנות ספקניות, במסעה של אלנה לחשבון נפש כדי להבין מה באמת חשוב לה ולמה.

והיא והצוות שלה עובדים קשה כדי להפגיש את כולם. האת'ווי מזעיף את מצחו מול רמזים כל כך חזק שנראה שהיא בסכנת נקע בשריר, ורוזי פרז עושה כמיטב יכולתה להכניס דחיפות לתפקיד משני כעמיתה ואשת סודה של אלנה. (אפלק, לעומת זאת, נראה כאילו הוא סהרורי.) התסריט, מאת ריס ומרקו ויללובוס, מנסה ברצינות לחלק תפניות בעלילה בקצב נמרץ, ולהסביר מה צריך להסביר באמצעות מזבלה של אקספוזיציה או פלאשבק.

אבל אפילו הטוויסטים המרגשים מרגישים מייגעים בסיפור שקשה לעקוב אחריו. סימני מוזיקה דרמטיים והבעות פנים מזועזעות מאותתים על גילויים מזעזעים, אבל בהצלחה להבין מה בדיוק הגילויים ולמה הם אמורים להיות מזעזעים. האת'ווי ואפלק עשויים להיות מוטעים, או אולי פשוט בלתי אפשרי לנתח מה הם מנסים להשיג בקשתות אופי מבולבלות כל כך.

בסופו של דבר, השאלה הכי גדולה שהסרט הזה מותיר אותנו היא לא מי מרוויח ממלחמות מתוצרת אמריקה או למה, כפי שאלנה כל הזמן שואלת, אלא כמה היה הסיפור הזה עשיר יותר אילו היה לו מקום לנשום.

עם נושאי השכבות, קווי העלילה המורכבים ודמויות המשנה המסקרנות,הדבר האחרון שהוא רצהיש הרבה מהמרכיבים של דרמת טלוויזיה גדולה, המועברת בסבלנות במשך שישה או עשרה או שמונה עשר פרקים. לעזאזל, אפילו סרט של שלוש שעות אולי היה מאפשר ליותר רקמות חיבור לקשור את נקודות העלילה יחד. עם זאת, ב-115 דקות, זה בזבוז של 115 דקות.