הגמגום של אכילאס סוראס כבר לא מעכב אותו.

התלמיד בן ה-17, שנולד בלונדון ומתגורר כיום באתונה, זוכר שקרא בקול רם בכיתתו בכיתה א', מעד במילים והתוסכל. הוא היה מתחיל לצחוק כמנגנון הגנה. אבל גם כשהוא נאבק, הוא מצא דרכים אחרות לתקשר.

"אמרו לי שכשזה החזיק אותי, עברתי אמצעים אחרים כדי להביע את עצמי", אומר סוראס.

הוא אמן, יוצר יצירות העוסקות בנושאים גלובליים גדולים, כמו משבר הפליטים. הוא מזכה את הגמגום שלו על שהוביל אותו לאמנות מלכתחילה.

"גם בימינו זה עדיין בחלק האחורי של הראש שלי, סוג של... תזכורת שזה משמש כצורת ביטוי אחרת בכל פעם שאני לא נוח עם ההיבטים המילוליים", הוא אומר.

סוראס מספר את סיפורו בסרטון חדש של העמותהעמותת גמגום לצעירים(SAY) -- האחרון בסדרה המתמשכת של הארגון שנקראהגמגום שלי. הסרטונים, אשרהושק לראשונה בשנה שעברה, מציגים אנשים המגמגמים ממגוון רקעים וגילאים מדברים על החוויות והחוסן שלהם.

ייתכן שהציוץ נמחק

אחת המטרות העיקריות של ההגמגום שליסדרה, לפי המייסד והנשיא של SAY, תרו אלכסנדר, היא להראות לצעירים שמגמגמים שהקול שלהם חשוב. זה גם נלחם נגד הרעיון המוטעה שגמגום הוא משהו שצריך לתקן או להתגבר עליו.

"התגובה להגמגום שליהסדרה הייתה עמוקה", אומר אלכסנדר. "גם אנשים שמגמגמים וגם אנשים שלא מגמגמים אמרו עד כמה הם הושפעו מהסדרה הזו. הם קיבלו השראה וחונכו".

לא פחות מ-5 אחוז מהילדים הצעירים מגמגמים, וכ-70 מיליון אנשים בסך הכל,לפי SAY. בעוד שגמגום שונה אצל כולם, הוא מאופיין לרוב בחזרות על צלילים, הארכת הברות מסוימות, בלוקים של שתיקה ולעיתים מחוות אחרות. עם זאת, הקשיים האלה בדיבור אינם כוללים את ההשפעות שיש לזה על חיי היומיום - והסטיגמה שמגיעה עם הגמגום.

אבל ההגמגום שליהסדרה הורסת את הסטיגמה הזו בכך שהיא מציגה לאנשים אמיתיים שמגמגמים משתלטים על הנרטיבים של עצמם, ומוכיחים לילדים שהם לא לבד.

"אני מוצא שהסרטון של אכילאס מעורר השראה לחלוטין. החזון שיש לו כאמן, אדם מגמגם והומניטרי מעורר בי השראה רבה", אומר אלכסנדר.

בסרטון שלו, סוראס מדבר על איך הוא בוחר עכשיו לעשות הרבה התקשרויות ונאומים. הוא גם עושה מודל UN ופעילויות אחרות שבאמצעותן הוא יכול להראות ש"גמגום הוא משהו שאני תמיד בוחר לעקוף".

ואז יש את האמנות שלו. כשסוראס היה באי היווני לסבוס - נמל מרכזי לפליטים המבקשים מקלט באירופה - הוא ראה חליפות הצלה נשטפות על החוף. החל משנת 2015,יותר מ-450,000 חליפות הצלהננטשו על החופים. אז הוא השתמש בהם כדי ליצור "איגלו" כמקלטי חירום, שכל אחד מהם מורכב מיותר מ-30 חליפות הצלה, המאירים אור על המסע המסוכן שעושים מאות אלפי פליטים (ולא תמיד שורדים) על פני הים התיכון בכל שנה.

המיצב של סוראס, "הצילו את נשמותינו", הוצג במוזיאון לאמנות מודרניתחוסר ביטחון: מעקב אחר עקירה ומקלטתערוכה בניו יורק מוקדם יותר השנה, והופיעה גם במוזיאונים אחרים ברחבי העולם.

למרות שאולי אין קשר ישיר בין הגמגום שלו לנושא האמנותי שלו, סוראס כן אומר שזה הוביל אותו לראות את העולם בדרכים שונות, ואפילו להיות אמפתי יותר.

"אתה לומד להיות חביב יותר, נותן לאנשים יותר זמן, ויודע שאין מושלם", הוא אומרניתן למעוך.

עבודה דרך גמגום, הוא מוסיף, היא "חווית צמיחה" שעוזרת לגבש את המבט שלך על העולם והאנשים השונים שבו. לעתים קרובות זה לא מובן, או שאנשים לא יודעים הרבה על זה. אבל אתה לומד להיות הבעלים של זה.

"אתה מזהה את חברי הקהילה הדי אקסקלוסיבית הזו, ומעריץ את אלה שהצליחו למרות הגמגום ובגלל הגמגום", הוא אומר.

לקראת הסוף שלוהגמגום שליסרטון, סוראס נשאל איזו עצה הוא ייתן לילדים ובני נוער אחרים שמגמגמים.

"פשוט מצא דרך לעקוף את זה או לגלות קול חדש, בין אם זה דרך צורה אמנותית או משהו שאתה אוהב לעשות", הוא אומר. "תקשורת חשובה, אבל היא לא חייבת להיעשות מילולית".