רוב האנשים מברכים על בילוי בטבע ובשטח ירוק. אחרי הכל, לקחת כמה רגעים בחוץ מציעה הפסקה נחוצה מהכאוס של חיי היומיום. וזה יכול גם להעניק יתרונות פיזיולוגיים חיוביים,לְרַבּוֹתרמות מתח נמוכות יותר, פחות תסמינים של דיכאון, ואפילו שיעור תמותה נמוך יותר.

ובכל זאת, למרות כל מה שמדענים יודעים על הקשר בין הטבע לרווחה, הם עדיין לא יכולים לומר בוודאות כמה זמן בחוץ מוביל לשיפור הבריאות הנפשית והפיזית.

חדשלִלמוֹד, פורסם ביום חמישי בגבולות בפסיכולוגיה, ניסה לענות על שאלה זו על ידי בקשה מהמשתתפים לבלות במקום ש"מביא תחושה של מגע עם הטבע" לפחות 10 דקות לכל טיול, שלוש פעמים בשבוע, במהלך שמונה שבועות. החוקרים מצאו כי משתתפים ששקעו ב"חווית טבע" לפחות 20 דקות לכל טיול חוו ירידה משמעותית ברמות הורמון הסטרס קורטיזול.

מחברי המחקר כתבו שהם מדמיינים בסופו של דבר לפתח "מרשם טבע" - או "גלולת טבע" - שספקי שירותי בריאות יכולים להציע למטופליהם כטיפול מונע לבריאות הנפש בעלות נמוכה. (ה"גלולה" היא הזמן בחוץ.)

מחקר זה הוא הצעד הראשון לעבר מטרה זו, אומרת מרי קרול ר. האנטר, המחברת הראשית של המחקר ופרופסור חבר בבית הספר לסביבה וקיימות באוניברסיטת מישיגן.

זה בגלל שהנושא מסובך ויקר ללימוד. מדענים עדיין לא יודעים בדיוק אילו היבטים של הטבע והמרחב הירוק - בין אם הם עצים, דשא, מים או צמחים - גורמים ליתרונות של להיות בחוץ. קשה להם גם לתכנן מחקרים תוך שימוש בתקן הזהב של ניסוי קליני אקראי, כי לא מדענים ולא משתתפי המחקר אמורים לדעת איזה טיפול או התערבות הנבדק מקבל. במחקר על חשיפה לטבע, זה בדרך כלל ברור גם למדען וגם לנבדקים שלהם מי נשלח לשטחים ירוקים.

אז האנטר ועמיתיה ניסו במקום גישת "ניהול אדפטיבי". הם נתנו ל-36 המשתתפים שלהם להחליט באופן חופשי היכן, מתי וכמה זמן הם בילו בטבע, בתנאי שהם צייתו לכללי יסוד מסוימים. הם לא יכלו להשתמש בטלפונים או במכשירים המחוברים לאינטרנט כדי לגלוש במדיה חברתית או באינטרנט, והם לא יכלו לבצע שיחות או לקרוא בזמן שיועד להם בחוץ. חווית הטבע שלהם גם לא יכולה לכלול פעילות אירובית. החוקרים אספו דגימות רוק שבנוסף לקורטיזול, מדדו את ההורמון עמילאז, שיכול להיות מושפע מפעילות גופנית.

"הם יכלו לבחור כל מקום שהם רוצים", אומר האנטר, "אבל כשהם הלכו למקום הם בעצם היו צריכים להרגיש תהודה כלשהי לטבע, להרגיש מחוברים אליו. אפשר ללכת לשבת ליד עץ אחד ופשוט להיות עם העץ , זה יכול לעשות את זה בשבילך. אותו אדם עשוי ללכת לפארק עירוני ללא רעש התנועה."

פיטר ג'יימס, עוזר פרופסור במחלקה לרפואת אוכלוסיה בבית הספר לרפואה של הרווארד שלמד אתלְקַשֵׁרבין טבע לרווחה, אומר שגישת המחקר מדגישה את הפשרה שבאפשרות למשתתפים לעצב את ההתערבות על סמך האינטרסים שלהם. למרות שזה הופך את המחקר למעשי יותר, קשה לדעת אם הם שהו זמן רב יותר בחוץ בגלל נטייה אישית, כמו בגלל שהם נהנו - או גורם אחר שאינו ידוע לחוקרים. גם אז קשה לדעת את המאפיינים של חווית הטבע של המשתתפים.

"זו בעיה עקבית בספרות", אומר ג'יימס. "מהי חווית טבע? האם זה להסתכל על עצים, דשא, לצאת לטיול, ללכת בפארק עירוני? זו אחת הבעיות המטרידות בתחום המחקר הזה".

האנטר אומר שהתפיסה המשתנה של אנשים את הטבע היא בלב האתגר הזה. לצאת לאזור שממה עשוי להרגיש מרגיע ומשקם עבור אדם אחד, אבל מפחיד עבור מישהו אחר, שמעדיף להתפרק בפארק עירוני. רופאים שרוצים לרשום חווית טבע למטופלים שלהם לא צריכים להתמקד בחוויה סטנדרטית אלא לעודד אותם ללכת למקום שבו הם מרגישים הכי מחוברים לחיק הטבע, אומר האנטר.

היא גם מתכננת לפרסם מחקר נוסף על סמך הנתונים שנאספו במחקר זה. בפרט, האנטר רוצה להסתכל על המידע המדווח על עצמו שהיא אספה מהמשתתפים על מצב הרוח, הלחץ ורמת האנרגיה שלהם כדי לראות אם יש מתאם עם הירידה בקורטיזול.

למרות שזה מסקרן, יש מגבלות להכללה רחבה של הממצאים. המדגם הקטן כלל בעיקר נשים לבנות, כולן בריאות, בגיל ממוצע של 46, שהגיבו למודעה שחיפשה אנשים המעוניינים לבלות יותר זמן בחוץ בשטחים ירוקים. הקבוצה הזו לא משקפת את האוכלוסייה בכללותה. כַּמָהמֶחקָרעם זאת, כן מציע זאתחשיפהלטבע ולשטחים הירוקים יש יתרונות בריאותיים חזקים לאוכלוסיות בעלות הכנסה נמוכה.

האנטר יודע ש-20 דקות בטבע עשויות להיות מחוץ להישג ידם של אנשים רבים. יכול להיות שיהיה להם קשה להגיע לשטחים ירוקים או שהם לא יכולים להתחייב לכל כך הרבה זמן. מניסיונה האישי עם חברים ובני משפחה, האנטר המליצה רק חמש דקות לטיול להתחיל. זהו מספר שנראה ניתן לניהול ויכול להפוך במהירות ליותר זמן.

"כדי להיות מעשיים", אומר האנטר, "זה צריך להיות משהו שהם פשוט יכולים לעשות בקלות".