אין תרופה עלי אדמות שבכוחה לרפא אותי כפי שעושות קומדיות רומנטיות. אוקיי, ובכן, האמירה הזו כנראה לגמרי לא מדויקת מבחינה רפואית, אבל אני פשוט מעריץ לגמרי ומוחלט את הז'אנר הנתון הזה.

במשך שנים רבות, הייתי קצת פחדנית לגבי הערצתי לז'אנר הזה. בשנות העשרים המוקדמות שלי, לא הייתי מודה בפני חברים שצפיתינוטינג הילבפעם המי יודע כמה, אבל במקום זאת הייתי זורם על איזה סרט ארט-האוס שבקושי הבנתי, שלא לדבר על נהניתי. באוניברסיטה, הייתי מסתיר את עותקי ה-DVD שליהחתונה של החבר הכי טוב שלי,כשהארי פגש את סאלי,יומנה של ברידג'ט ג'ונס.במבט לאחור, הלוואי שלא הייתי עושה את זה. אבל אני גם יודע שעשיתי את זה בגלל סנוביות תרבותית מוחשית סביב ז'אנר הקולנוע שאני הכי אוהב. בכל פעם שדיברתי על הז'אנר, תמיד נתקלתי בהערות מזלזלות על כך שזו צורת אמנות פחותה, שהיא לא גבוהה. אוף.

השנה, עם יציאתו שלאסייתים עשירים בטירוףולכל הבנים שאהבתי בעבר, החלטתי שהגיע הזמן שנחזיר את הז'אנר הנפלא הזה. אבל, כדי לעשות זאת, עלינו להבין היטב את הסיבות מאחורי הרתיעה להכיר בערך התרבותי של הקומדיה הרומנטית.

לדברי אנשי אקדמיה, הקומדיה הרומנטית היא ז'אנר המזוהה עם נשים מאז הקמתה - ובגלל האסוציאציה הזו היא נחשבת לנחותה. ד"ר סטייסי גיליס, מרצה לספרות מודרנית ועכשווית באוניברסיטת ניוקאסל, אומרת שהקומדיה הרומנטית הייתה "עיקר בהוליווד מאז שנות ה-30", אבל תמיד היה לה "שוק מגדרי מאוד ספציפי" שאליו היא כוונה.

גיליס אומר שהמגדר הזה עולה בקנה אחד עם עליית "הסיפורת הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היום" משנות ה-30. "בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, רומנטיקה הייתה מונח המשמש לעתים קרובות להתייחסות לרומנטיקה הרפתקאית, רומנטיקה מדעית, משמעות הדבר הייתה סיפור סיפורים פופולרי", אומר גיליס.

כמה מהספרים המצליחים ביותר מבחינה מסחרית משנות ה-20 וה-30 היו למעשה סיפורת רומנטית שנכתבה על ידי נשים, אבל הם לא נחשבו לטובים שבטובים ביותר. "כל סילבוס אוניברסיטאי של שנות ה-20 יגיד, ג'יימס ג'ויס אחד הסופרים המכוננים ביותר של המאה ה-20, אבל למעשה אחד הרומנים רבי המכר ב-1926 הוא הספר של ג'ורג'ט הייר.הגוונים הישנים האלה", אומרת גיליס. "זה מה שאנשים קוראים, הם לא קוראים את ג'ויס." בשנות ה-30, דפנה דו מאורייררבקה"נמכר טוב מאוד", אומר גיליס, אבל "לא נתפס כפסגה של סוג מסוים של פיקציה. הסיבה לכך היא ש"מנגנונים" כמו תכניות לימוד אוניברסיטאות ופרסי ספרים "מעניקים ערך לסוג מסוים של קריאה", לדברי גיליס. "מה שקורה לעתים קרובות הוא שכתיבה של נשים ועל נשים - והייתי מרחיבה את הרעיון הזה לקומדיה הרומנטית - נדחפת לפריפריה", היא אומרת.

מיקום המוצר של סיפורת רומנטית משחק גם תפקיד באופן שבו אנו רואים רומנטיקה כז'אנר מבחינה תרבותית. כשהמוציאה לאור מילס אנד בון החלה להשקיע בסיפורת רומנטית בשנות ה-30, אז הפכה ספרות רומנטית ל"שם נרדף לעלילות נוסחתיות". "היה להם מחזור הפצה שלעתים קרובות ראה אותם ממוקמים בסופרמרקטים, אז זה הולך יד ביד עם ביטול של ספרות מסוג מסוים שאתה קורא במהירות ולא קורא ביקורתית, שיש לה אותו סוג של עלילה." אומרת גיליס. "אם אתה חושב על נשים הממוקמות כצרכנות במאה ה-20, השימוש בסופר מרקט קשור לקריאה של נשים".

ז'אנר נוסף שעוקב אחר סוג של נוסחה - ואפשר לתייג אותו "נוסחתי" הוא המערבון. אבל, במקום להיות מודח כבעל מצח נמוך, הוא נחשב לנקודת השיא של הקולנוע. סטנדרט כפול?

"מכיוון שאנחנו חיים בפטריארכיה, [רומנטיקה] נדחתה כחסרת משמעות או ארעית בעוד שמשהו כמו מדע בדיוני או מערבון לא", אומר גיליס. "למעשה, למערבון בקולנוע ההוליוודי הייתה היסטוריה מאוד ארוכה ומכובדת, בעוד שהקומדיה הרומנטית נתפסת רק כקצף".

השימוש הזה במונח "נוסחתי" כדי לפטור סרטים רומנטיים כ"קצף" הוא למעשה טיעון פסול לחלוטין. כפי שד"ר פיי וודס - מרצה לקולנוע, תיאטרון וטלוויזיה באוניברסיטת רידינג - מציינת: "קומדיה רומנטית מתוארת לעתים קרובות כ'נוסחתית' או 'לא מציאותית', אבל ז'אנר הוא נוסחה".

"אימה, מערבונים, סרטי מלחמה וסרטי ספורט אינם מתוארים כנוסחתיים, אבל רוקומומים ומחזות זמר כן", אומר וודס. "אלה ז'אנרים הבנויים סביב הנאה ודורשים מיומנות רבה ביצירה. ז'אנר בנוי היטב עוקב אחר נוסחה וזו הסיבה שהם מספקים רגשית".

אז, מה בדיוק יש ב-romcoms שגורם לאנשים להטיח את התווית ה"נוסחתית"? ובכן, התשובה נטועה בחלקה בשנאת נשים.

"קומדיה רומנטית, כמו הרבה תרבות שנוצרה עבור נשים, אינה מוערכת מבחינה יצירתית ותרבותית", אומרת וודס. האם לחברה יש בעיה עם האופן שבו היא רואה סרטים על חייהן ורגשותיהן של נשים? "אנו עלולים לחשוב כיצד, מבחינה חברתית, הז'אנרים במעמד הנמוך מתמקדים בנשי. האופן שבו סבון או מלודרמה משמשים כמונח תיאורי בצורה שלילית, כאשר הם ז'אנרים שמעריכים סיפור מורכב ממוקד רגשות", מוסיפה וודס.

אבל, פיחות זה של האמנות על נשים ועבור נשים נובע מהאופן שבו אנו רואים את ההנאה והרגשות של נשים. "כתרבות אנחנו מסתכלים מלמעלה ומפחיתים מערכם של רגשות הנראים כנשיים, באותו אופן שבו אנחנו ממעיטים בערכם ולועגים להנאה נשית (מג'יק מייק XXL, מועדון ספרים, 50 גוונים),", אומר וודס. "איך ההנאה ממוסגרת כ'אשמה', ואיזה סוגים של ז'אנרים וצורות נכנסים לזה - רומנטיקה, פופ, בכיינים".

באותו אופן שבו הרגשות והרצונות שלנו מתבטלים, כך גם הרגשות שלנו נוגעים לספרים ולסרטים שאנחנו אוהבים. גיליס אומרת ש"הנרטיבים שבהם רצונותיהן של נשים" - לא רק המיניות והרגשיות - פוסלים, גם פוטרים את "רצונות הקריאה" שלנו ואת אלה בסרטים כ"חסרי ערך".

מסיבה זו, חשוב מאוד שנגלה גאווה בספרים, בסרטים ובתוכניות הטלוויזיה שאנו אוהבים, אומר גיליס. "אני חושבת שזה באמת חשוב שנעמוד על הסרטים האלה, רומנים שאנחנו באמת מאמינים בהם", היא אומרת.

לכן חשוב לחגוג את הסרטים שאנו צופים בהם בפועל - לא את אלה שהתרבות שלנו אומרת לנו שהם חכמים יותר או עדיפים באיזשהו אופן. "כמה פעמים אנשים ראוללא שינה בסיאטללעומת קולנוע הוספת שם של ארט-האוס?" שואל גיליס.

"אני לא יכול להגיד לך כמה פעמים צפיתי בסרט של גולדי הון וקורט ראסלהַחוּצָה", היא אומרת. "אני חושבת שזה אחד הסרטים הכי מצחיקים שנעשו אי פעם, אבל הוא לעולם לא יזכה באף פרסים על יצירת סרטים גבוהים".

גם אני לא יכול להגיד לך כמה פעמים צפיתי בג'וליה רוברטס אומרת ליו גרנט שהיא "סתם ילדה שעומדת מול ילד שמבקשת ממנו לאהוב אותה". אבל, אניפַּחִיתלהגיד לך שאני מוכן שכל אחד ואחד מאיתנו יתחיל לחגוג את הסרטים שאנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו מלראות. אלה שאנחנו מתביישים להודות שאנחנו אוהבים.