אם אתה רווק ובאינטרנט בצורה קיצונית, אתה שם לב לבוז מסויםהיכרויותכרגע, במיוחד כשזה מגיעאפליקציות היכרויות. ליתר דיוק, שמתם לב שכולם הם הגרועים ביותר.

שאל מסביב וכל הדייטים שאתה מכיר כנראה יהדהדו רגשות של דייטים שהופכים למטלה והתאמה שמפגינים התנהגות גסה, מזלזלת ואפילו פוגענית מאי פעם. הרשתות החברתיות מוצפות בסיפורים שלאפליקציית היכרויותהתאמות להתייחס לשותפים פוטנציאליים כאל פרסים, ושל רוחות רפאים, להיות מופצצת אהבה,פירורי לחם, קם, נשאר בקריאה,אפילו דייט שמביא שני גפרורים לדייט בבת אחת ללא הסכמתם.

יש לזה השפעה עמוקה על הרגשות שלנו כלפי היכרויות, מותיר הרבה מאיתנו חוסר ביטחון וחשש שאהבה לא תתרחש עבורנו. בעצם, נכנסנו לעידן של היכרויות אנוכיות. זה מרגיש כאילו כל אחד שפותח את האפליקציות עושה זאת ב"גישה של כל אדם לעצמו" ואנחנו מחפשים דרכים להגביר את עצמנו במקום לטפח קשרים אמיתיים.

אֲבָלמַדוּעַכולם כל כך נוראים? בשיחה עם מומחים בתחום האהבה והמין, Mashable חושף מדוע כל כך הרבה אנשים נאבקים עם זה, ואיך לכל הרוחות אנחנו יכולים לתקן את זה.

'ערכת ההיכרויות'

נראה שכולנו מתנהגים בצורה לא הולמת כשזה מגיע לדייט כרגע, אבל אף אחד מאיתנו לא ממש מבין למה, או איך להפסיק. קתרין אנג'ל, אקדמאית ומחברת שלמחר סקס יהיה טוב שוב: נשים ותשוקה בעידן ההסכמה, אומר שחלק גדול מההתנהגות האנוכית העולה בדייט הוא הסתכלות על היכרויות ככלכליות והתייחסות אליה כאל השקעה או בזבוז של זמננו.

קח את זהפוסט Reddit למשלשהפך ויראלי ביולי, שם גבר ביקש מאישה לצאת לגלידה והיא לקחה את זה כדגל אדום, וראתה שזה ילדותי, וסיימה את הקשר שלהם בפתאומיות. או, אולי תיקחה-TikTok הויראלי ששלט בכותרות, שבו אישה הוציאה חשבונית תאריכים על הזמן שבזבז עליהם.

אנג'ל אומר שצפייה בדייטים, גם כשזה לא מצליח, כבזבוז זמן היא "דרך מרושעת להסתכל על החיים", אבל כולנו עושים את זה כי זה מעודד מהקפיטליזם.

"השיטה הקפיטליסטית המודרנית שכולנו מתקיימים תחתיה רוצה שנבצע אופטימיזציה של הזמן שלנו ככל האפשר כדי שתהיה לנו חשיבה של עשיית כסף, מה שמועיל לכלכלה", היא מסבירה. אידיאולוגיה זו מעריכה הצלחה מהירה על פני הסוג הבוער באיטיות, ואנחנו מיישמים את החשיבה הזו בחיי הדייטים שלנו כמו גם בעבודה שלנו.

ההתייחסות למישהו כמי שבזבז את זמנך, בין אם אתה מוציא לו חשבונית, מבזה אותו או מפנימת התחושה, מרמז לאנג'ל שאתה מסתכל על חיי ההיכרויות שלך כעל עבודה.

היא מסבירה כי מדובר ב"מודל כלכלי של יחסי אנוש שרבים מאיתנו החלו לראות את חיינו דרכו כברירת מחדל".

אנג'ל מציין שההסתכלות על מערכות יחסים בצורה כלכלית זו היא חלק מתנועת השיפור העצמי הרעיל שנמצאת במגמת עלייה, "הטחינה", אם תרצו.

לעתים קרובות אנו מוצפים מתוכן מקוון, שבו אנשים תקועים במעגל מתמיד של ניתוח עצמי, שיפור וחזרה, והם משפיעים על אחרים ליפול איתם בפח.

אפליקציות היכרויות למרבה הצער מתאימות למנטליות זו של חלון קניות למציאת קשרים.

אנג'ל מציינת שפגיעות, שנדרשת לטפח קשרים רומנטיים, לא ממש מעודדת באפליקציות היכרויות כי אנחנו יכולים לכבות ברגע שלא נעים לנו, או ברגע שאנחנו רואים משהו שאנחנו לא אוהבים או אומרים משהו אכזרי מבלי לחשוב על ההשפעה שעלולה להיות לזה על האדם האחר.

היא אומרת שלאפליקציות היכרויות יש את האירוניה של להרגיש מאוד פומבי, אבל בעצם להיות פרטיות מדי. "אתה לא יוצא מספיק מעצמך. אתה נתקל באפליקציות קצת לבד, נעול בחוויה שלך".

היא מוסיפה, "יש אשליה של קלות ופחות חיכוך [שבא עם אפליקציות היכרויות] ואולי זה כן מקל עלינו להכיר אנשים ואולי זה גם מספק מינית אבל אתה צריך להיות מחוץ לאזור הנוחות שלך כדי לעשות זאת. קשרים זה לא אמור להיות קל".

יותר ויותר, אנג'ל מוצאת את עצמה הופכת יותר ספקנית לגבי היכרויות מקוונות כדרך טובה לפגוש אנשים, והוסיפה שמה שעשינו בעצם עם חיי ההיכרויות שלנו הוא הכנת מוצרים לעצמנו וכלי הרכב של הרווחים של חברות אפליקציות היכרויות. אז, לא פלא שאנחנו מתנהגים כמו קפיטליסטים כשדייטים - אפילו במצב לא מקוון.

תרבות 'אני'

עם זאת, אפליקציות היכרויות אינן אחראיות לאנוכיות הספציפית הזו. במקום זאת, הם סימפטום לבעיית תרבות רחבה יותר.

החשיבה הכלכלית הזו שאנג'ל מאתגרת יצרה תרבות אנוכית מולדת בדייט, במיוחד בין גברים ונשים הטרוסקסואלים - שנראה שרוב תלונות ההיכרויות מגיעות מהם.

רבים מאיתנו הולכים לקשרים עם גישה של "אני ראשון", שג'סיקה אלדרסון, מומחית היכרויות באפליקציית היכרויותאז מסונכרן, אומר משוחזר על ידי טרנדים ויראליים ברשתות החברתיות כמו טרנד "לזרוק אותו" שמתייחס לבני אדם כמו סחורות ניתנות לאספנות (וחד פעמיות).

הגענו גם לנקודה שבה תיאורים כמו "גברים/נשים בעלי ערך גבוה" שהוחלו על האנשים שאנו מתאימים איתם במאגר היכרויות השיגו ויראליות שוב ושוב ונכנסו ללקסיקון התרבותי בצורה כנה. אנחנו מדברים אחד על השני, אפילו ובמיוחד מבחינה רומנטית, כמו סחורות.

אלדרסון אומר שאין שום דבר רע בלשים את עצמך במקום הראשון בדייט, ו"כולנו אחראים להגן על האנרגיה והרווחה שלנו ואנחנו היחידים שבאמת מכירים את הצרכים והגבולות שלנו".

אבל איפשהו לאורך סדר העדיפויות העצמי הזה הפך לאנוכיות ישר. הוקס מתווכחהכל על אהבהשהקפיטליזם והפטריארכיה, שהאחרון הוא תוצר של הראשון, יצרו "תרבות אני" בחברה, היפר-אינדיבידואליזם המוני שנראה מאוד כמו נרקיסיזם... אבל הוא במסווה של טיפול עצמי או הגנה של ביטחון אישי.

אלדרסון מוסיף כי "תרבות אני" זו החריפה על ידימדיה חברתית. "עבור אנשים רבים,אינסטגרם,TikTok,ויוטיובהם מקורות המידע העיקריים שלהם לניווט בעולם המורכב של מערכות יחסים מודרניות. משתמשי מדיה חברתית נחשפים כעת לתיאורים מאוצרים ולעיתים לא מציאותיים של ציפיות להיכרויות, וזה הנציח תפיסה מעוותת של איך צריכה להיראות חווית היכרויות "מוצלחת", היא אומרת.

היא מוסיפה ש"סטנדרטים" ו"חוקים" ספציפיים של היכרויות, כמו לצאת לדייט שני רק אם סכום כסף מסוים מושקע בדייט הראשון או רק לשכב עם בחורים מרושעים ולשמור דייטים לגברים עשירים, מתפרסמים על ידי תוכן ויראלי. שמקדם כללים לא מציאותיים ולא בריאים לדייט. הלך הרוח הזה בדייט הותיר, בתורו, הרבה אנשים עם קריטריונים נוקשים וספציפיים עד כדי גיחוך עבור בני הזוג האידיאליים שלהם - משהו שאף אחד לא יכול להשיג באופן מציאותי.

אלדרסון מסביר, "כמובן, אנחנו צריכים תמיד להיות מודעים לצרכים ולגבולות שלנו בעת היכרויות, אבל חשוב לשאול מאיפה הציפיות שלנו מגיעות והאם הן תואמות את הערכים האישיים שלנו".

אין שום דבר רע בלשים את עצמנו במקום הראשון, אלא רק לחשוב על עצמך, להתייחס לאנשים כפריטים הניתנים להחלפה או חד פעמיים או לצפות ששותפויות רומנטיות כרוכות בשמחה אינסופית ולנטוש את כל מי שלא מתאים לקריטריונים האישיים שלך ב-100 אחוז מהזמן כאילו הם מוצר פגום. אתה לא באמת שם את עצמך במקום הראשון אם אף אחד לא במקום השני.

וכשאתם נמצאים בקצה הקולט של סוג כזה של אובססיה "אני", זה מוציא את האוויר, מרגיז ואפילו קורע לב. לא פלא שאחד מכל 4 אנשים מרגיש לא ראוי לבן זוג, לפי באמבל.

כאשר הגנה עצמית הופכת לחבלה עצמית

זה מעניין במיוחד שרוב מצוקות הדייטים נובעות מדייטים הטרוסקסואלים, שכן אנג'ל מציינת את תפקידי המגדר שלנו (תסריטים תרבותיים שהמינים אמורים לעקוב אחריהם כמו התנהלות גברית או נשית, ללכת לעבודה לעומת עבודת הבית, ולהיות הטרוסקסואל) יש השפעה על פחדי הדייטים שלנו.

דפדוף מהיר דרך Reddit ושלל מאמרי הדעה, סרטוני יוטיוב ופודקאסטים שמתלוננים על היכרויות מאנשים סטרייטים כרגע, מצביעים על עלייה בדייטים אנוכיים מנשים במיוחד.

לַחשׁוֹבלזרוק גברים על המשכורות שלהם, מתעקש שגברים תמיד ישלמו את החשבון, ומצפים שיתייחסו אליהם כמו לא פחות מאשר נסיכה (וצריכים הוכחה ליכולות לספק זאת) לפני שיסכימו לעזוב את הבית כדי להיפגש עם גברים.

האינסלים, זכרי האלפא ו"פעילי זכויות הגברים" של האינטרנט היו רוצים להאמין שזה "הפמיניזם השתגע"וזההיכרויות כרגע קלות יותר לנשים,אבל יש בזה יותר.

אנג'ל טוענת שבעידן שאחרי Me Too, נשים רבות יוצאות לדייטים בשמירה, מודאגות ממה שהן עלולות לסבול מגברים. אחרי הכל, לפחות 57 אחוז מהנשיםחוו הטרדה מינית באפליקציות היכרויות.

"בכל פעם שאתה רואה אנשים מתנהגים בדרכים לא הגיוניות או אכזריות, רוב הסיכויים שהם מפחדים ממשהו", מסביר אנג'ל. זה משתלב בתפקידי המגדר התסריטאי שלנו כאשר גברים גדלים לפחד מהשפלה ופועלים באלימות כדי להימנע מכך. בתורן, נשים לומדות להגן על גברים מהשפלה על ידי לא להרגיז או לדחות אותם.

"נשים זכו ליחס רע מאוד על ידי גברים בתחום ההיכרויות", אומרת אנג'ל. "זה הגיוני לחלוטין שהרבה נשים נכנסות עכשיו לסצנת ההיכרויות כשהן מרגישות פגיעות. יש סיכון להתנהגות לא נעימה במקרה הטוב ולבריונות, הטרדה, כפייה, מניפולציות או אפילו תקיפה במקרה הרע", היא מוסיפה.

עבור גברים, הם עלולים לחשוש מדחייה או מהשפלה, וכמנגנון הגנה, להכות באנוכיות לפני שהם יפגעו בה בעצמם.

אנג'ל מציינת שהפחדים האלה תקפים והוגנים לחלוטין, אבל הם בסופו של דבר מעכבים אותנו. זה המקום שבו אנחנו טועים"טיפול עצמי"או "שימור עצמי" הופך למעשה לחבלה עצמית. ולזרים, זה פשוט נראה אנוכי.

בהכל על אהבה, bell hooks אומר לנו ש"אהבה לא יכולה להתקיים יחד עם הזנחה, וגם לא עם פחד" אלא שיש "שקר שניתן לרכוש אהבה או אינטימיות ללא סיכון".

אנג'ל אומר שזו הדילמה האנושית של היכרויות. "אם אנחנו רוצים להיתקל בהנאה דרך האינטראקציות שלנו עם אחרים, אנחנו מסתכנים להיפגע", אומר אנג'ל.

הגיע הזמן לחשוב מחדש באופן קיצוני כיצד אנו ניגשים להיכרויות. אנחנו מובלעים במערכת שנותנת לנו תסריטים לא נוחים, ואנחנו מתפרצים אחד על השני, נהיים מבודדים, מפוחדים, תחרותיים, וכן, אנוכיים מכדי להתחבר כראוי. אבל עד כמה שהקפיטליזם נראה כל כך, מערכות הן רק מערכות. הם לא באמת אמיתיים. יש לנו את האמצעים להסיר את החשיבה הקפיטליסטית מהרשתות המיידיות שלנו, כולל מאגר ההיכרויות, רק על ידי התייחסות לאנשים כאל אנשים, לא כאל סחורות.

ההתמודדות עם ההשפעה הזו היא הצעד הראשון לחשיבה מחדש על הדרך שבה אנו חושבים על שותפים פוטנציאליים, ולתקן את האופן שבו אנו ניגשים אליהם, וכיצד נקווה, בסופו של דבר, אוהבים אותם. כל מה שאנחנו רוצים זה יותר טיפול ויותר אהבה. כדי לקבל את זה, אנחנו צריכים לתת את זה גם.