מיילס מוראלס וקליקת הקולגות המצוירים שלו באו להציל לא רק את היום, לא רק את הרב-יקום, אלא את עתיד הקולנוע עצמו. בשנה שהפציץ באיום קהל עםגרפיקה ממוחשבת כבדהאֲבָלמת בדמיוןסרטי פעולה ורימייקים חסרי חיים של "לייב אקשן".שֶׁלקלאסיקות מונפשות,ספיידרמן מעבר לספיידר-פסוקנכנסה לסצנה כדי להזכיר לנו את הפלאים שהאנימציה יכולה להביא - אפילו לז'אנר גיבורי העל החשופים יתר על המידה.

למה להפוך עולמות למציאותיים כשהם יכולים להיראות ככה?

איפה פסוק של Spider-Man Across The Spider קולט?

אולי תרצה לחזור על הסרט הראשון,ספיידרמן לתוך הספיידר-פסוק, כשההמשך שלו מתחיל בסיבוב הצילום האחרון והמתגרה שלו וזהסצנת פוסט קרדיט מוזרה.

הפעם, אנחנו מתחילים עם גוון סטייסי (היילי סטיינפלד), שהיא ספיידרמן השכונה הידידותית של היקום שלהבְּעוֹדמתחמקת מהחשדות של אביה השוטר (שיי וויגהאם). אבל כשנפילה מההרפתקה שלה בין רב-גופים עם מיילס מוראלס (שמייק מור) גורמת לאנומליה לצוץ בעיר שלה, היא משלבת כוחות עם צבא-על של ספיידס כדי לסדר את הדברים (ובממדים המתאימים להם). גיזמו פורטל מיוחד מהקבוצה הזו הוא איך היא מסוגלת להיכנס שוב למיילס.

מצידו, מיילס מנסה לאזן את עמידה בסטנדרטים של הוריו תוך מאבק ברעים כאלטר אגו של גיבור העל שלו. במרדף אחר "נבל השבוע" קומי אחד (ג'ייסון שוורצמן) הוא וגוון מגיעים למפקדה מלאה בספיידס. (תחשוב על מצודת ריקס מריק ומורטי.) שם, מיילס חובט בראש (ואידיאולוגיות) עם מיגל אוהרה (אוסקר אייזק) המודאג, שהוצג באותו רגע שלאחר הקרדיט וכעת הוא הקצנה עגומה של מה שספיידרמן יכול להיות. אז, מיילס חייב להילחם על העתיד שהוא רוצה לראות, גם אם זה מעמיד את פסוק העכביש נגדו.

Spider-Man Across The Spider-Verse הוא פלא של אנימציה מודרנית.

הסרט הראשון שיחק בהשראת קומיקס וגרפיטי כדי להחיות את האמנות של מיילס ואת נקודת המבט שלו. בסרט ההמשך, הקהל נלקח לעולמות אחרים, שבהם האנימציה עוברת כדי להבדיל את הגיבורים שלהם זה מזה.

עולמה של גוון הוא אחד מהםתאורה דו מינית- פלטת צבעים דינמית של כחולים, סגולים ואדומים - וסגנון אימפרסיוניסטי הדומה לצבעי מים. הגדרות הרקע מופשטות, לפעמים כתמי צבע וצורות פשוטות. והצבעים משתנים בהתאם למצב הרוח של הסצנה: סצנה קודרת בכחול תסמיק בזוהר לוורוד בחיבוק לבבי.

לעולמות של דמויות אחרות יש קווים חדים יותר, המשקפים עמדות חדות יותר לגורל ולחובה. ספיידרמן פביטר פראבהקאר (קארן סוני) בהודו, יש לו עולם חי עם צבעים עזים וחמים, המשקפים את החן והגחמה שלו. בולט נוסף הוא העולם של ספיידר-פאנק, שהוא לונדון, אבל ספציפית לונדון המורכבת מקולאז'ים מנייר. ספיידר-פאנק עצמו (דניאל Kaluuya) מתעורר לחיים אוויר עצבני של זין, עם הקצוות הגסים של נייר קרוע כמתאר שלו.

כאשר העולמות הללו מתנגשים, זה יכול להיות קקופוני מבחינה ויזואלית. אבל גם זה מכוון, שימוש בסגנונות אלה - והתנגשויות שלהם - כדי לחזק את הקרב האידיאולוגי בין הגיבורים הללו. במרכז הסרט, מאות אנשי עכביש מתנגשים בשטויות שונות, מתלים ותנוחות. התוצאה למען האמת היא מהממת, אבל במקום להיות כאב עיניים (מסתכל בךקוונטים!), זה גרם לי לקוות שאוכל פשוט לצפות ברצף שוב ושוב בלופ, לספוג כל אלמנט. הפרטים כאן שופעים ומרובדים באהבה, בין אם מדובר בהתייחסויות מעורפלות לספיידרמן שנשכחו, תיבות דיאלוג שמוסיפות עוד שכבה לדמות או הערות שוליים גרפיות שצצות כדי להסביר קצת את סלנג הספיידר.

הצפייה ברצפים האלה היא גילוי. בתי הקולנוע הפכו למוצפים על ידי סחורה ממותגת דיסני שמתייגת את עצמה כקולנוע. סרטי גיבורי-על שואפים נואשות לחזות מפנקת ללא דאגה לכאורה ליופי או לרגש, בעוד שאגדות מדמיינות מחדש "באופן מציאותי", והופכות פחות פנטסטיות ויותר בשר ודם.פסוק עכבישמזכיר לנו את כוחה של האנימציה, כמה באמת אפילו השמיים לא יכולים להיות גבול אם אתה יכול לדמיין מעבר לזה.

ובלי המגבלות האלה העשויות מבשר ומציאות איומה,פסוק עכבישהופך להיות משהו יותר מרגש ומסוכן יותר ממזון פושט רגל יצירתי שהתחזה לבידור שוברי קופות. כל פרץ של צבע נושא משמעות ורגש; כל מחווה שנולדה באמצעות אנימציה ממוחשבת מביאה אופי במקום מרדף עקר אחר מציאות מיוצרת. זה פיצוץ של אמנות, לפעמים מטופש, לפעמים מדהים, אבל בסך הכל מפואר.

שמייק מור והיילי סטיינפלד מובילים צוות קול סנסציוני.

בעוד שהאנימציה לבדה מספיקה למחירי הכרטיסים כדי לראות את ההמשך, צוות הקול הוא שוב ללא דופי. שמייק מור והיילי סטיינפלד חוזרים על תפקידיהם ברגש רציני ובחרדת נוער, מה שמביא את הפלירטוטים שלהם לאותו מרחב מביך ומספק של תשוקה וגישושים בגיל העשרה. באופן טבעי, יהיה ספיידרמן שיעיר על זה בטירוף מטא!

חוזר בתור פיטר ב' פרקר - שהוא אבא טרי! - ג'ייק ג'ונסון מביא שמחה רועמת קסומה. חדשה לצוות השחקנים היא קארן סוני, שהיא ממש מקסימה כחלומת נוער על ספיידרמן. עיסא ריי מגלמת את ג'סיקה דרו הדינמית, ומביאה ויברציות לא נונסנס ועוצמה מוצקה לתפקיד האימהי הזה. אייזק חופר עמוק יותר לתוך מיגל - שהיה קצת יותר מבדיחת מם בסרט הראשון - מחשיך עם נהמה מפחידה, וללא ספק סקסית. אבל הפריצה בקרב החבורה הזו היא דניאל קאלויה בתור ספיידר-פאנק, הלא הוא הובי בראון.

מטילים קורים וסלנג מתחרז של קוקני, הובי הוא תוספת חדשה ומרגשת למשפחת העכבישים, בין השאר בגלל האידיאולוגיה הלא עקבית שלו בצורה מגוחכת, אבל גם בגלל שאתה יכול להרגיש את קאלויה מגחך מבעד להופעה עצבנית וחצופה שמסרבת לקחת את הדמות הזו ברצינות רבה מדי. (תחשוב על הכיף שלניק קייג' היה ספיידרמן נואר.)

שימו לב: Spider-Man Across The Spider-Verse אפל יותר מהסרט הראשון.

כפי שסביר להניח שהייתם מצפים מסרט של Spidey, יש הרבה קישקושים, גחמות וקטעי אקשן מדהימים מלאים בוויז-באנג מסחרר. אבל עם זה מגיעים הכאב והאבל שהיו חלק מהסיפור של ספיידרמן כמעט בכל גלגול - מה שהמערכה השנייה מבהירה מאוד! כמו הלייב אקשןספיידרמן אין דרך הביתה, מיילס ומשפחת ספיידי שלו נוגעים בטרופים האלה שלסיפורי המוצא הדומים שלהם.

במקום להרגיש מייגע, זה מרגיש כמו רשת של גורל שסוגרת על מיילס ודורשת עתיד שהוא משתולל נגדו. והמעריצים עשויים להיות המומים מאיך שהסרט הזה בוחר להשאיר אותנו תלויים ברשת הזו. זה מהלך נועז שעושהספיידרמן מעבר לספיידר-פסוקלא רק אחד הסרטים המרתקים של הקיץ, אלא גם אחד המלחיצים ביותר.

Spider-Man Across The Spider-Verse דורש להיראות - שוב ושוב.

כדאי שנקדיש רגע כדי לציין עד כמה ההישג הזה מדהים.ספיידרמן לתוך הספיידר-פסוקהיה סרט כמעט נערץ, המתגאה בשבחים מהמבקרים והקהל. הציפייה להמשך שלו הייתה גבוהה מאוד, במיוחד כשתאריך השחרור שלו הוקפץ מ-2022 ל-2023. ככל שהכרזות ליהוק משכנעות וטיזרים מגרים ופרומו מבטיח התגלגלו, הפאנדום הפך ממש מסוחרר מהתרגשות. אבל איך אפשרספיידרמן מעבר לספיידר-פסוקלעלות על קודמו עם הרף - והתקוות שלנו - כל כך גבוהות?

הבמאים חואקים דוס סנטוס, קמפ פאוורס וג'סטין ק. תומפסון גורמים לזה להיראות קל, כשזה היה הכל. למרבה הפלא, הם שמרו על הכימיה הרומנטית המגושמת אך הקינטית בין מיילס לגוון. הם הרחיבו את העולם של סדרת הסרטים הזו מבלי לאבד את האחיזה במה שמשך אליה את הקהל מלכתחילה. האנימציה מלהיבה, דינמית בפעולה, אקספרסיבית במחוותיה ובצבעיה, וכאוטית מבלי לבלבל. צוות הקול תואם את האנרגיה של האסתטיקה עם ביצועים שובבים אך נוקבים. לאחר מכן, הסיפור, פרי עטו של פיל לורד, כריסטופר מילר ודייב קאלהאם, חוזר על נושאים, דמויות ונקודות עלילה מהסרט הראשון, תוך הימנעות מתחושת עצלן. במקום זאת, החזרות הללו בודקות עמוק יותר את הדילמה של להיות ספיידרמן.

בסך הכל, זה עושהספיידרמן: מעבר לפסוק העכבישלא רק מבדר פרוע, אלא גם מסוג הסרטים שדורשים לכרסם, להתחשב ולראות אותו שוב ושוב. בקיצור, זה מהמם, מושלם לכיף בקיץ - ולהרהורים אחר כך.

ספיידרמן: מעבר לפסוק העכבישייפתח בבתי הקולנוע ב-2 ביוני.