כאשר ראש עיריית סטוקטוןמייקל טאבסהגיע לעולם הזה לפני 30 שנה, לא היה סביר שהעולם יטפח ויום אחד יחגוג את מתנותיו הייחודיות.

אמו הייתה נערה, בעוד אביו השתייך לכנופיה ובילה את רוב חייו של טאבס בכלא המדינה. בנם השחור, שנולד וגדל בסטוקטון, יגדל ויהפוך לפוליטיקאי המסוגל למה שרבים אינם: לעצב וליישם מדיניות שמאנשת אנשים שנכתבו אחרת על ידי החברה. זה הסיפור שלסטוקטון על דעתי,סרט תיעודי חדש של HBO על עיר נצורה שתושביה מפגינים חוסן יוצא דופן.

"אם אתה מסתכל על סטוקטון עכשיו, הרבה דברים שנזרעו בסרט הזה מתחילים להשתרש, מתחילים לפרוח", אמר טאבס בראיון, בהתייחסו לפרויקטי פיילוט שהסבו לו תשומת לב רחבה, כמומלגות מכללותלבוגרי תיכון ואהכנסה חודשית מובטחתעבור תושבים מסוימים בעלי הכנסה נמוכה.

סטוקטון, עיירה של 300,000 אנשים במרכז קליפורניה, הכריזהפְּשִׁיטַת רֶגֶלבשנת 2012 והפך ל-הון עיקולשל ארצות הברית במהלך התרסקות הדיור ב-2008. סטוקטון יצאה מהמשברים הללו אך נותרה ביתם של אנשים רבים שהחברה סבורה שאינם ראויים לאמפתיה או תמיכה, מכיוון שהם חיים בעוני, חווים חוסר בית, הגיעו למדינה הזו כמהגרים, ריצו זמן בכלא, יש להם מוגבלות נפשית או פיזית, הופכים לכוד. במעגלי אלימות בצעירותם, או שהם לא לבנים. טאבס רואה את האנושיות המלאה של האנשים האלה, והוא רוצה שגם אתה תראה אותה.

הסיפורים שלהם כמעט לא סופרו. אני יודע בגלל שגדלתי בסקרמנטו, 60 מייל צפונית לסטוקטון, ראיתי את העיר דרך כותרות העיתונים וחדשות הערב. רבים מהסיפורים הללו כללו תמונות של גברים שחורים והיספנים יחד עם פרטים על פשעים אלימים. נראה היה שהסיקור חלף על דיווח חיובי, ויצר מסר ברור: הימנע מסטוקטון כאילו חייך תלויים בזה.

עבודת חייו של טאבס היא לשכתב את הנרטיב הזה, לא רק למען סטוקטון אלא למען אמריקה. כשאנחנו יכולים להסתכל על עיר מסובכת כמו סטוקטון ולתמוך באופן משמעותי בתושביה בזמן שהם נלחמים על זכותם לשגשג, כנגד כל הסיכויים, אנחנו מתקדמים לעבר האיחוד החמקמק אך המושלם יותר.

בארבע השנים שחלפו מאז הפך לראש עיריית סטוקטון בגיל 26, טאבס החל תוכניות חדשניות במימון פרטי להעניק לבוגרי תיכון מסיימים מלגת מכללה, לשלוח $500 ל-125 תושבים בעלי הכנסה נמוכה שנבחרו באקראי בכל חודש עבור 18 חודשים, ולספקתמיכה ושירותים חברתייםלנוער בסיכון לעסוק באלימות בנשק.

חלק מבוחריו שונאים את התוכניות הללו. הם חושבים בטעות שהוא מבזבז את כספי המס שלהם על אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם. טאבס אינו מודאג ממה שהמשתתפים יעשו עם הכסף והשירותים שהם מקבלים. הוא מהמר שכל תושב סטוקטון ייהנה מהמדיניות הזו כאשר צעירים מחפשים השכלה ויישארו מחוץ לרחובות, ומשקי הבית יהיו סוף סוף בטוחים כלכלית. זה סוג ההימור שהיית רוצה שיותר פוליטיקאים יעשו.

כמייסד של חדשקוֹאָלִיצִיָהשל ראשי ערים הדוגלים בהבטחת הכנסה, טובס מקווה לשחזר את הצלחתם של תשלומי מזומן ללא תנאי בקנה מידה לאומי על מנת להוציא משפחות מעוני דורי.

מעבר לנטייתו החנונית לפתרונות מדיניות, לטאבס יש חזון משכנע של מה אמריקה יכולה להיות: מדינה שבאמצעות צדק גזעי וכלכלי, כוללת ומרוממת את הפגיעים ביותר מבינינו.

באמריקה ההיא אנו דוגלים בסוכנות ואחריות אינדיבידואלית, אך יש לנו גם מודעות קולקטיבית לכך שבחירות המדיניות שלנו - איך אנחנו מצביעים, במי אנחנו בוחרים, איזו מדיניות אנחנו מקבלים - קשורות ישירות לאופן שבו הקהילות מתפקדות. אז אם חסרי ביתעולהכמו בסטוקטון ובאזור המפרץ השכן, אבל בוחרים ונבחרי ציבור מסרבים לשנות את מדיניות התכנון כדי לאפשר פיתוח של דיור בר-השגה, זה לא יכול להיות מקובל להאשים אנשים שלא הצליחו להתאמץ יותר.

"בואו נעשה את ההיפך ממה שעשינו כדי ליצור נזק", אומר טאבס. "אם אנחנו רואים את זה [פגיעה] ולא נעשה בחירות שונות, אז אנחנו לא יכולים להתלונן. אנחנו צריכים להבהיר את זה באמת לאנשים כדי שלא יהיה מקום להסתתר".

המגיפה, הוא אומר, חשפה את אי השוויון המערכתי באמריקה. בחירות אינדיבידואליות אינן יכולות להסביר מדוע כל כך הרבה אנשים סובלים בדרכים דומות -רָעָב,בריאות לקויה,ייאוש כלכלי- בעוד מיליארדרים כמו ג'ף בזוס, מיהוסיףשיא של 13 מיליארד דולר להונו כמה ימים לפני שדיברתי עם טאבס, לצבור עושר גדול עוד יותר.

כשביקשתי ממנו למסור חזון כיצד תוכל המדינה לצאת מהמשבר עם נשמתה שלמה, הוא סימן שלוש סדרי עדיפויות: בניית חוסן בקהילות שלנו, כך שבעלי המשאבים הכלכליים המועטים ביותר יוכלו להרשות לעצמם צרכים בסיסיים; התמקדות בהבטחת כבוד האדם לכל, כפי שקבעו המייסדים באופן עקרוני, אם לא בפועל; ודוחים מערכות גזעניות שמתנערות מאנשים ומקהילותיהם, ויוצרות סביבות בשלות לאלימות אישית ומבנית, אשר בתורן הופכות את כולנו לחלשים ופגיעים יותר.

עבור אלה ששותפים לערכיו של טאבס, החזון שלו מרגיש מבטיח בניגוד להווה הדיסטופי שלנו. למרות שטאבס הוא רק איש אחד בתנועה הרבה יותר גדולה, הוא מציג טענה משכנעת לשינוי טרנספורמטיבי בתקופה שבה האמון במנהיגים שלנו הצטמצם.

נראה שהאופטימיות הזו שהושגה קשה באה בטאבס באופן טבעי, והוא בונה רקורד בסטוקטון כדי להצדיק זאת.

הוא יודע שסטוקטון הוא עבודה בתהליך, שהניצחונות עשויים להיות לא מושלמים, אבל הוא גם חי לפי קו הכתובים שסבתו אהבה: "האבן שהבנאים דחו הפכה לאבן הפינה".