באמצע הדרך המרגשת והמצוינת של טיילור סוויפטמְאַהֵב,אנו נתקלים ב"רחוב קורנליה" המושלם, אודה נפלאה הן לרגעים הראשונים בזוגיות, כאשר "היינו דף חדש על השולחן / השלמנו את החסר תוך כדי", כמו גם לפחד הזוחל מכך הזיכרונות המאושרים עלולים להיות נגועים לנצח כשהאהבה מתמוססת: "לעולם לא אלך שוב ברחוב קורנליה / זה זמן שברון לב שלעולם לא יכול לתקן."

כל האלמנטים שסוויפט עושה הכי טוב נמצאים כאן: מילים שמתאפסות בפרטים קטנים וספציפיים שברגע שהיא שרה עליהם מרגישים אוניברסליים; עט מחודד שגורם למחשבות על תקווה וגעגועים להרגיש מיוחדים ומשכרים; פזמון שאתה יודע שאתה הולך לזמזם לשנה הבאה; ושאלות מרכזיות רגשיות שמניעות כל כך הרבה מהמוזיקה שלה כי היא מניעה כל כך הרבה מהרגשות שלנו: מה קורה עכשיו? האם זה אמיתי? האם אני יכול להרכיב את הכל שוב? מה אם?

"Cornelia Street" הוא רק אחד מנקודות השיא הרבות באלבומה השביעי המדהים של סוויפט, שאותו תיארה כ"מכתב אהבה לאהבה". הזמרת נראית כל כך בבית כאן במסר שלה ובלחנים שלה. היא שובבה וחושנית, מציעה בביישנות לגבר לסגוד על מזבח ירכיה ברגע אחד ומזכירה לשגעון שלְמַעֲשֶׂה,היא כבר לא חושבת עליהם בכלל באחר: "זו לא אהבה / זה לא שנאה / זה רק אדישות." אפשר לשמוע את משיכת הכתפיים ואת החיוך דרך האוזניות.

בופס? יש לה אותם. נסה את הקצב החובט ב"קיץ אכזרי" (שנכתב עם סנט וינסנט וג'ק אנטנוף) ותצלמי רוכב על רובה ציד כשהשיער שלך משוחרר כשהגשר הפראי והצועק מתפרץ ברמקולים, או סוויפט מתנדנד עם איזה פופ בסגנון 2003 -פאנק על "טבעות נייר" כבדות משחקי המילים. רק תנסה לא לחייך כשהיא מתחילה: "הירח גבוה כמו החברים שלך היו הלילה שבו נפגשנו לראשונה / הלכתי הביתה וניסיתי לרדוף אחריך באינטרנט" היא פוצחת כשהקדמה מפנה את מקומו לפזמון- y "Kiss me" מקהל המקהלה שהולכת לשלוט באופן מוחלט בסיבוב ההופעות.

קבל כמה שירים עמוקים וזה הופך להיות ברור מאוד שטיילור מאושרת ואוהבת עם הילד הלונדוני שלה, מאושר מתמיד.

"גבירותי ורבותי, תעמדו בבקשה? אני לוקח את הכוח המגנטי הזה של גבר להיות... המאהב שלי," שר סוויפט ברצועת הכותרת עם רק רמז לאותו טונג קאנטרי מזמן. התענגו על הדממה לפני מילת מפתח, כמו סוויפט שבחרה לתת למעריצים להיכנס לסוד המיוחד שלה.

אי אפשר לדבר על זוגיות ואהבה בלי לדבר על חרטה, אז בין צלילי השמחה הקונספט מבעבע בדרכים מעניינות בכל רחבי האלבום. הזמרת חוקרת בצורה מרגשת את הפרידה כמוות באלף חתכים, ומסתכלת פנימה על דפוס לאורך שנות העשרים לחייה של דחיקה של אנשים לפני שהם יכולים לפגוע בה. "שים אותך בכלא על משהו שלא עשית", היא משתפת בשלב מסוים. "אף פעם לא גדלתי, זה מזדקן כל כך", היא מציינת באחר.

והיא שומרת את ההתלהמות הרגשית הגדולה ביותר שלה ל"בקרוב תשתפר" ההרסני לחלוטין, בהשתתפות ה-Dixie Chicks, משקפת את המאבק המתמשך של אמה בסרטן ונאבקת בהתעקשותה שדברים הולכים להשתפר בקרוב. "אנשים נואשים מוצאים אמונה אז עכשיו אני מתפללת גם לישוע", היא מתוודה באופן ענייני.

18 הרצועות שלמְאַהֵבלמצוא את הזמרת על פני צומת דרכים ולעלות על הקשת בקצה השני - נחש לפרפר, בשפה שלה. המתח הציבורי מול הפרטי ממוֹנֵיטִיןהוא יותר רגוע כאן, כשהכוח המניע הוא חגיגה של רומנטיקה ורגשות, ורגשות מלוכדים מבחינה קולית. (בנוסף לסוויפט, טביעות האצבעות של אנטנוף נגמרו.)

מְאַהֵבהאם הזמרת משחררת את הציפיות ומתמקמת לאהוב את עצמה. אין מילים על הפיכת 30 לאהובות כמו טיפול עצמי ומסכות פנים, אבל בדיוק כמו ש"22" חגג את התחושה בעצמך של להיות "שמח, חופשי, מבולבל ובודד", כאן סוויפט מתענגת על נחמה להיות שלמה עם מי שאתה ולהרפות, לדלג בשדרה ה-16, אוברדרמטית ואמיתית היא מחזיקה בכוח כמו גבר, וברגשותיה כמו דרייק כשמיליוני מעריציה מסתכלים על עשור מבוגר לצדה.מְאַהֵבמרגיש כמו פוסט קל שמאיר דרך קדימה, עמוס בסיפורים שהושגו קשה (והרבה רומנטיקה וקריצות) לדרך.