בדיעבד, נראה בלתי נמנע מזה של וויליאם שייקספירמקבת'יקבל עיבוד של האחים כהן. דרמה עתיקת יומין של מאות שנים מתמקדת באנטי-גיבור המתאים היטב לרפרטואר הנבלות הכריזמטיות שלהם: אדם טוב לכאורה מושם במקום מוזר ולכן מתנהג מאוד מאוד רע כדי להשיג את רצונו. לאורך הדרך יהיו נשים חזקות, דמויות מוזרות, הונאה, רצח והרבה סטייל. אֲבָלהטרגדיה של מקבתשונה באופן מובהק מקודמיו, ולא רק בגלל שזהו ג'ואל קואן מהל בלי אחיו בפעם הראשונה. כאן, יש משהו חלקלק וסוריאליסטי יותר, שגורם למשיכת הירידה של מקבת' להרגיש נידונה ועם זאת נלהבת בצורה מוזרה.

עיבוד ובימוי של ג'ואל כהן,הטרגדיה של מקבתמקצץ את ההפקה הבימתית הארוכה לסרט רזה ומרושע של שעה וארבעים וחמש דקות בלבד. מרכז הכובד שלה הוא שתי הצגות עוצמתיות: דנזל וושינגטון בתור מקבת פלדה ופרנסס מקדורמנד בתור אשתו המעשית המרושעת, ליידי מקבת' (המחזירה תפקיד ששיחקה לפני חמש שנים בהפקה של תיאטרון הרפרטואר של ברקלי). המבצעים המוכשרים הללו מציגים במהירות לא רק כימיה משכנעת, אלא גם אינטימיות קלה שמדברת לעשרות שנות הקשר הזוגי העמוק של משפחת מקבת. לכן, כשמקבת חוזר הביתה עם תחזיות של מכשפות וקידום בלתי צפוי, הגברת שלו גולשת במהירות למזימות. מזימה להרוג את המלך ולחטוף את הכתר שלו נוצרת קלה יותר מאשר להחליט על תוכניות ארוחת ערב.

מהפריימים הראשונים של הסרט, קון נשען אל סוריאליסטיות חלקלקת, שדוחקת בקהל לעקוב אחר הזרימה הרגשית של הסרט במקום לחפש סיבה. בהשפעת האקספרסיוניזם הגרמני, הגדרותיו של כהן קשות וקרירות, מקומות של חומות אבן נישאות, ריקנות עצומה, חול וערפל. הם מרגישים כמו הגדרות של חלום, מעורפלים אך רק מספיק מובחנים כדי שהחולם יניח מיקום. מצב הרוח הכי חשוב. כשהכל יצוק באפור בגווני אמצע של צילום בשחור-לבן, מצב הרוח מבשר עין.

אל ה"במה" הזו מצטלל יצור מוזר, שמגרגר ומקרקר את הלחשים המוכרים של שלוש האחיות המוזרות. קתרין האנטר ממלאת תפקיד משולש, נושאת על כתפיה את כל התפקידים הללו (ועוד אחד אחר כך), ואז הופכת את הביצועים שלהם לביצועים פיזיים מאוד. המכשפה שלה היא עיוורת, שאצבעות רגליה חוטפות כמו אצבעות, שאיבריה מתכופפים בקשתות בלתי אפשריות, ואשר יכולה אז לעמוד זקוף ונועז כשהיא מנבאת תהילה ואבדון. היא דמות כל כך בולטת שקל לראות מדוע מקבת יתפתה מהתחזיות שלה, אולי אפילו אם הן לא יזינו כל כך את האגו שלו.

גם להופעות אחרות יש תחושה של תיאטרון, לא בהיותן מופרזות, אלא בהיותן חדות ללא חת. בסצנה קצרה אך מרתקת, מוזס אינגרם מגלמת גברת, שמנסה להבין את העולם האכזר הזה לפני בנה הצעיר. הטון שלה, חזק לב ועם זאת רדוף, עז כל כך בהתמדה, עד שיש תחושה שאפילו המושבים הזולים יקבלו תמורה לכספם בשעון שלה. בינתיים, אלכס האסל מגלם אסטרטג דו-פעמי, שתנוחות, המראה ותלבושת מרקם שלו נקראים בסך הכל כנחש מחליק עשה אדם. וגנב הסצנות סטיבן רוט צץ לשחק טיפש ולזרוק פרגון שובב.

הנגיעות הללו - יחד עם חזיונות סוחפים של לחישות וגאות עולים - מטשטשות את הגבול בין תיאטרון להצגת קולנוע, ודוחקות את הקהל להשעיה של חוסר אמון שקרובה לראשון. "אתה מכיר את הסיפור הזה", נראה שג'ואל מושך בכתפיו במהירות ובסוריאליסטיות שלו, "אז בואו נהנה עם זה."

במאי הצילום ברונו דלבונל מצייר בצורה מופתית עם צל כדי להביא דרמה ועומק. צללים חזקים מציירים צלליות שזועקות של נקודת אל חזור – אין כאן אפור, רק שחור ולבן. אבל בסצנות ניגודיות פחות גבוהות, הפוקוס החד של המצלמה שלו לוכד לא רק כל הבעה אלא גם שפתיים סדוקות, זקנים גסים, בד קרום. קשיות העולם והאופן שבו הוא מתלבש על האדם ניכרת בהרבה תקריבים. אבל יותר מזה, כך גם גילם של אוהביו המרכזיים.

לעתים קרובות יש תפיסה מוטעית ששאפתנות היא משחק לצעירים. אם זה היה נכון, לא היינו בוחרים שוב ושוב בין בני 70 לנשיא. כאן, גילם של מקבת וליידי מקבת ברור כמו הקמטים על פניהם, והשערות האפורות מנומרות בכל זקנו העבה. בעוד שלנשים אחרות יש ילדים שמתלהבים מהן ומתרוצצים על הבתים שלהן, הבית של ליידי מקבת שקט כמו הקבר. כפי שיהפוך לפזמון מר אחר כך, אין להם ילדים להמשיך את מורשתם. כל מה שיש להם זה הרגע הזה. עם הנאומים האייקוניים של שייקספיר, וושינגטון ומקדורמנד מעניקים משיכה חיננית לתיאבון השורף של השאיפה המשותפת של האוהבים. אבל עם הסרט המצולם להפליא הזה, כל קו על הגבות והלחיים שלהם מדגיש את הדחיפות של החיפוש שלהם. מחר פחות ופחות בטוח. עכשיו זה הזמן לקחת, לעזאזל או לחלומות רדופים של כתמי דם ארורים שלא ייצאו.

הכל נאמר,הטרגדיה של מקבתהוא ביצוע מתוחכם ועם זאת עשיר לקלאסיקה של שייקספיר. ג'ואל כהן מערבב מצב רוח נוהם עם צוות שחקנים סנסציוני, שמעורר את המילים לחיים עם ביצועים בניואנסים ומטרידים. האומנות בתלבושות, עיצוב הפקה וצילום שמורה באופן מטעה. עם זאת הם דוחקים בנו להסתכל מקרוב על הפרטים הזעירים שנכתבו בגדול על המסך. הנה איך כל קפל ומה שנקרא פגם נותנים הקשר ותנופה לסיפור הזה על אדם טוב שהפך למפלצת רוצחת. לְהַבִּיטהטרגדיה של מקבת.

הטרגדיה של מקבתייפתח בבתי קולנוע נבחרים ב-25 בדצמבר ויגיע ל-Apple TV+ ב-14 בינואר.