התמודדות עם קנאות ציבורית היא קשה, אם לא ממש מפחידה. זה אומר לקחת סיכון - ולהודות שלאכזריות אנושית אין גבול.

הפחד הפנימי והמכריע הזה יכול להקשות על הזיכרון שההישרדות הקולקטיבית שלנו מסתכמת לעתים קרובות ברגעים יומיומיים כמו זה שבו התמודדה מליסה פורביס בצומת העמוסה בעיר ניו יורק שלושה ימים לאחר הבחירות.

ראה גם:

תוך כדי הליכה זריזה לעבר הרכבת התחתית, היא שמעה אדם קורא את שמו של הנשיא הנבחר כשהוא צועק על עובד דוכן עיתונים פקיסטני.

"עכשיו כשטראמפ כאן", נזכר פורביס שאמר, "אנחנו הולכים לשלוח אותך בחזרה לטירת החול שלך".

פורביס התעמת אינסטינקטיבית עם הזר: "מה אמרת עכשיו?"

הסצנה אליה נכנס פורביס היא כזו שמוכרת מדי לאינספור קורבנות של הטיה, הפחדה ואלימות. זה גם סוג הסכסוך שלאמריקאים חייבת כעת להיות תוכנית לשבש בבטחה. אם דבר אחד התברר בעקבות בחירתו של דונלד ג'יי טראמפ, עמידה במדיניות המוצעת של ממשלו - והדעה הקדומה הבוטה שניצחונו מעודד אצל אנשים מסוימים - תדרוש אומץ מוסרי בכל צעד ושעל.

בעשרת הימים שלאחר הבחירות, "התפרצות לאומית של שנאה" כוונה לנשים ומהגרים, ולמוסלמים, יהודים, שחורים, לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, על פי דיווח לאחרונהדִוּוּחַמהמרכז למשפטי העוני בדרום.

בהתבסס על הגשות מתנדבים ודיווחים בתקשורת, ה-SPLC מצא כי 867 מקרים של הטרדה התרחשו במהלך עשרת הימים הללו. בעוד שמספר המקרים מסוג זה הגיע לשיאו בתקופה מיד לאחר הבחירות ולאחר מכן החל לרדת, האפליה וההטרדות הבוטות בשמו של טראמפ — לפעמים: תרתי משמע — נמשכות.

בעיר ניו יורק, המשטרהאמרמספר פשעי השנאה האפשריים שדווחו מאז הבחירות הוא יותר מכפול מאשר בשנה שעברה באותה תקופה.

ב-Pantsuit Nation, עמוד הפייסבוק הפרטי המנוהל בהתנדבות, שהחל כרשת של תומכי הילרי קלינטון וכיום יש לו כמעט ארבעה מיליון חברים, אנשים מפרסמים באופן קבוע אנקדוטות על כך שהוטרדו על ידי תומכי טראמפ, או מפרטים כיצד הם התערבו בסכסוכים האלה.

"אנשים צריכים לדבר", אומרת ליסיה ברוקס, מנהלת הסברה של SPLC. "אנשים לא צריכים להעמיד את עצמם בפני פגיעה, ו[הם צריכים] להעריך כל איום לסכנה. יחד עם זאת אנחנו לא יכולים פשוט להתעלם ממה שקורה".

השתיקה מנרמלת הטרדה, הופכת קורבנות פוטנציאליים אחרים לפגיעים יותר, ומאפשרת לעוברי אורח להרגיש בנוח לא לסבול ולא לגנות את מה שהם עדים זה עתה. לאומנים לבנים במיוחדמנצלהתקפות על תקינות פוליטית וקריאת תיגר על נורמות חברתיות במסווה של הפיכת דעות קדומות למקובלות יותר. אכזריות הופכת לפחות טאבו, כמובן, כשהיא נתקלת במבטים שקטים כלפי מטה.

פורביס היא אנתרופולוגית תרבות המלמדת באוניברסיטה של ​​מדינת ניו יורק ומתארת ​​את עצמה כפמיניסטית אנטי גזענית. היא התעמתה עם זרים שדגלו בשנאה בעבר, כשהרגיש בטוח לעשות זאת. (הביטחון העצמי שלה לאחרונה, היא אומרת, נעזר בשיעורי הגנה עצמית והרמת כוח.)

כשפורביס חקר את האיש הצועק, אחרים שמו לב והוא הגיב בהליכה מהירה. עובד דוכן העיתונים, שסירב לדבר איתוניתן למעוךעל הפרוטוקול בגלל שיקולי בטיחות, אמר שהוא לא יכול לזכור את האירוע המסוים הזה כמה שבועות אחרי שזה קרה. חלק מהאתגר, לדבריו, היה שעוברים ושבים צועקים עליו השמצות ועלבונות דומים מדי יום. זה היה רגע יחיד עבור פורביס, שדיווח על כך ל-SPLC.

"אם אני אעמוד מהצד ואתן לזה לקרות", היא אומרתניתן למעוך,"אני חלק מהבעיה".

קנאות מערערת יציבות

התפרצות השנאה עשויה להפתיע את מי שטרם הבין את עומק הקנאות האמריקאית, אבל הסופרת והמנחת צדק חברתי אדריאן מארה בראון רואה סיבה לתקווה. (חום סגנון שמה באמצעות אותיות קטנות.)

"אני גם תוהה אם אנחנו לא רואים פריחה של אנשים שעוסקים במעשים אמיצים מבחינה מוסרית בפעם הראשונה", אומר בראון, המחבר של הספר הקרוב.אסטרטגיה מתעוררת: עיצוב שינוי, שינוי עולמות.

ייתכן שהציוץ נמחק

להפוך את הצדקנות הזו למשהו מתמשך ומשמעותי, אומר חום, זו עבודה קשה. ולמרות שעוול עלול לעורר בליבנו אומץ מוסרי, לפעול על פיו דורש תכנון ותרגול.

ה-SPLC מקיףמַדְרִיךהטיפול בקנאות יומיומית כוללת עשרות תרחישים, כולל איך להגיב להערות של בני משפחה, עמיתים לעבודה, שכנים וזרים. Hollaback, הארגון נגד הטרדות רחוב, מציע התערבות משלו של עובר אורחהמלצותוהַדְרָכָה.

אסטרטגיות מעשיות הן המפתח להעצמת עוברי אורח, אבל המדיה החברתית יכולה גם למלא תפקיד קריטי בסיוע לאחרים להיות עדים לעקשנות ולמה זה אומר להתערב. מאז הבחירות, Pantsuit Nation הפכה לפלטפורמה עבור אנשים לחלוק חוויות משלהם, כמו גם ניסיונות להגן על קורבנות של הטרדה.

פוסטים של קורבנות ועוברי אורח זוכים באופן קבוע לעשרות אלפי תגובות ואלפי תגובות. לאחר מכן, חברים נוספים צועדים קדימה עם תיאורים חדשים של האינטראקציות שלהם, ומסבירים שהם קיבלו השראה לפעול מסיפורים קודמים.

וויטני פיליפס, מחברתזו הסיבה שלא יכולים להיות לנו דברים נחמדים: מיפוי הקשר בין טרולינג מקוון לתרבות המיינסטרים, חקר קבוצות דומות ל-Pantsuit Nation. היא אומרת שהדינמיקה שלהם מושכת אנשים בצורה מגנטית לתוך החיק, ועוזרת לגבש תחושה של קולקטיביזם. קריאה בפוסטים שמסתיימים לרוב בהאשטאג #lovetrumpshate היא חוויה רגשית ומעוררת. זוהי תזכורת לכך - בתוך שנאה - רבים, למעשה, מסרבים לראות את הפגיעים ביותר מביניהם סובלים.

"זה נשמע קלישאתי, אבל אתה מביס את כוחות האופל לא באמצעות חושך, אלא באמצעות חסד", אומר פיליפס.

כשדברה, צלמת שבסיסה בעיר ניו יורק, פרסמה סיפור משלה על עזרה לעצור את ההטרדה של אישה ברכבת התחתית שנראתה כמוסלמית, זה עורר כמעט 80,000 תגובות ואלפי תגובות.

התקרית, שהתרחשה כמה ימים לאחר חג ההודיה, החלה כאשר גבר לבן ברכבת החל לקרוא לאישה לובשת מטפחת השמצות איסלאמפוביות וסקסיסטיות. "תחזור לארץ שלך," דברה אומרת שהוא צעק על האישה. שוב השתררה דממה.

ייתכן שהציוץ נמחק

דברה נזכרה לפתע בטקטיקה של התערבות שחברה חלקה איתה ביום הקודם. במקום להתעמת עם המטריד, האסטרטגיה הציעה לגלות סולידריות עם המטרה שלו. דברה עברה על פני הרכבת והעמידה פנים שהיא מכירה את האישה המותקפת; היא שיחקה יחד, כמו גם זר אחר. האיש עזב את הרכבת בתחנה הבאה, ודברה ירדה מהתחנה הבאה כשהיא מרגישה מזועזעת במשך שעות.

דברה, שלא רצתה להשתמש בשמה המלא מכיוון שחששה מההשלכות המקצועיות של להיראות כאנטי-טראמפ, אומרת שקריאת סיפורים דומים ב-Pantsuit Nation יכולה להיות חוויה עוצמתית: "אני חושבת שזה לא רק נותן לאנשים את הידע של מה לעשות, אבל הכוח לעשות את זה."

"לא יכולתי לא לעשות את זה, לא יכולתי ללכת הביתה"

ליבי צ'מברליין, המייסדת של Pantsuit Nation, אומרת שלמרות שהיא מאמינה שסיפורים יכולים להיות משנים כשהם עוזרים לאנשים למצוא ולפעול באומץ מוסרי, היא רוצה להבטיח שהקבוצה לא תהפוך לברך או מרוצה מעצמה מההרגשה הטובה. אופי התקשרות מקוונת, ללא נקיטת פעולה בחיים האמיתיים. ויש רגעים שבהם פוסטים או תגובות חושפים הטיה מרומזת או מפורשת, ומעוררים ויכוח אינטנסיבי על, למשל, גזע וזכות לבן.

צ'מברליין ומנחי הקבוצה פועלים להדגיש סיפורים מאנשים שחווים הטרדה ממקור ראשון, כך שחברים יוכלו להקשיב תחילה וללמוד כיצד לעזור. מטרת הפלטפורמה היא לא רק לעודד שיבוש בטוח של קנאות ציבורית כשהיא מתרחשת, אלא להתעקש על הכלה ושוויון זכויות בכל דרך אפשרית.

"אם אפשר להניע אותנו לדאוג לסיפורים של אחרים, אפשר לעודד אותנו לדאוג למדיניות שמשפיעה עליהם", אומר צ'מברליין.

כשאנשים רגילים מתמסרים למאבק בחוסר צדק, זה לעתים קרובות בגלל שהם מרגישים נאלצים, אומר ג'ואל ר. פרוס, עוזר פרופסור לזכויות אדם באוניברסיטת דייטון.

מוקדם יותר השנה, מרכז זכויות האדם של אוניברסיטת דייטון שיתף פעולה עם ארגון ללא מטרות רווח PROOF: Media for Social Justice כדי לראיין 35 אנשים בפרגוסון, מיזורי, ולהבין טוב יותר מדוע הם צעדו למען אחריות המשטרה וצדק גזעני במשך כמעט 100 ימים רצופים. אף אחד מהם לא היה "פעילי קריירה". במקום זאת, הם התגייסו לאחר הירי במעורבות המשטרה במייקל בראון ב-2014.

למרות הסיכונים הפיננסיים, האישיים והמקצועיים שהפעילה החדשה שלהם טומנת בחובה, פרוס אומר שרבים מהם דיברו על כך ש"מתג התהפך".

"לא יכולתילֹאתעשה את זה, לא יכולתי ללכת הביתה," נזכר פרוס שאמרו.

הוא מאמין כי מאבק בקנאות ששחררה הנשיאות של טראמפ ידרוש תגובה אינסטינקטיבית דומה וצריך להתבסס במאמצים כאלה שכבר הובילו אנשים צבעוניים, מהגרים, מוסלמים ולסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.

"העירנות שכולנו נצטרך להתמודד איתה היא אמיתית מאוד", הוא אומר. "לדחוף לאחור ולאתגר התנהגות תוקפנית והתנהגות מפלה... זה משהו שנצטרך להתמודד איתו. זה יהפוך לבלתי נסבל, או שנגלה לזה סובלנות".

דיווח נוסף מאת קייטי דופר.

עדכון: 14 בדצמבר 2016, 14:35 PSTעדכון: הסיפור הזה כלל במקור דיווח חדשותי אחד של אישה מוסלמית שאמרה שהוטרדה בעיר ניו יורק על ידי תומכי טראמפ. משטרת ניו יורק דיווחהנָחוּשׁהאישה המדוברת המציאה את האירוע.