הבית קדוש - מקלט מעשי ורוחני המקיים חיים.

עם זאת, מדי שנה יותר מ-3 מיליון אמריקאים, רבים מהם ילדים, מאבדים את המקלט הזה והופכים לחסרי בית, על פי המרכז הלאומי לחוק לחוסר בית ועוני. הם הופכים מושבי מכוניות למיטות מאולתרות, מוצאים הפוגה זמנית במקלטים צפופים, ישנים על בטון מתחת לאוהלי שקיות אשפה.

הסצנות האלה כל כך מוכרות שחסרי בית באמריקה עלולים להיראות חשוכי מרפא. בסן פרנסיסקו, שבה ההערכות מצביעות על כך שלפחות 6,600 אנשים הם חסרי בית, מציאת מקום סביר וקבוע להתקשר הביתה בשוק הדיור המופקע של העיר דומה יותר ויותר לזכייה בלוטו. הסיכויים המפרכים הללו גובים מחיר פיזי ורגשי מהאנשים שסובלים אותם.

הסצנות האלה כל כך מוכרות שחסרי בית באמריקה עלולים להיראות חשוכי מרפא.

במסגרת הפרויקט חסרי בית של SF(נפתח בלשונית חדשה), מאמץ משותף בין יותר מ-70 ערוצי חדשות,ניתן למעוךראיין שישה אנשים שחייהם נגעו על ידי הכוחות החזקים שיצרו חוסר בית נרחב רק לפני כמה עשורים.

המשבר הזה, אומר ג'ון מקגאה, מומחה לחסרי בית ושותף בכיר במכוני מחקר אמריקאים, הוא תופעה מודרנית שנולדה ממגמות כלכליות וחברתיות מרכזיות שהופיעו ב-40 השנים האחרונות. לפני כן, חסר בית מערכתי כפי שאנו מכירים אותו לא היה קיים.

אם אתה מבין את חוסר הבית רק באמצעות תלונות על טיפול במחסנים ומחנות, או מאמצים ללמד אנשים ללא בתים כיצד לקודד, ההיסטוריה הזו עשויה להפתיע.

ההתפרקות החלה בשנות ה-70, כאשר הממשלה הפדרלית החלה לקצץ בהוצאותיה על דיור בר השגה במיליארדי דולרים, בדיוק כשההכנסה של משקי הבית החלה לקפוא. בינתיים, ערך קצבאות הרווחה ירד בהתמדה במהלך אותם שני עשורים. עד שנות ה-90 איבד שוק הדיור במדינה מיליון יחידות דיור בר השגה, אך מיליוני אנשים הפכו לשכירים בעלי הכנסה נמוכה.

מכיוון שהממשלה הפדרלית צמצמה משמעותית את המימון לדיור בר השגה, היא גם לא הצליחה לעמוד בהבטחה לסייע לאלפי אנשים שעוברים ממוסדות פסיכיאטריים לקהילות ברחבי הארץ. זה היה תהליך הידוע בשנות ה-70 וה-80 כ"דה-מוסדות".

רבים מאותם חולים, שחיו עם מחלת נפש, הפכו לחסרי בית, וכך גם ותיקי מלחמת וייטנאם שחזרו. ההשפעות ההרסניות של הגזענות הממסדית המשיכו גם להרחיק משפחות מיעוטים רבות משכונות מעמד הביניים הלבנים, ותורמות לייצוג יתר של מיעוטים, במיוחד שחורים, באוכלוסיית חסרי הבית.

"שלב כל אחד מאלה, או את כולם, עם הפגיעות של אדם עצמו - ללא ביטוח בריאות, תאונת דרכים, פירוק משפחה, מצב בריאותי - ועכשיו אתה באמת פגיע למגמות האלה", אומר מקגאה. וזה שילוב קטלני".

מאט שוורץ, נשיא ומנכ"ל שותפות הדיור בקליפורניה, ארגון ללא מטרות רווח הדוגל בדיור בר השגה, אומר שהגיע הזמן שהפרספקטיבה הציבורית על חסרי בית תתפתח.

"עד שנוכל לשנות את החשיבה שלנו על דיור - שזה חייב להיות זכות, לא טובת שוק - לא יהיה לנו את הזעם הנדרש כדי לשנות את סדר העדיפויות שלנו", הוא אומר.

עד שנוכל לשנות את החשיבה שלנו על דיור... לא יהיה לנו את הזעם הנדרש כדי לשנות את סדרי העדיפויות שלנו.

בעיני מקגאה ושוורץ, לבעיית חוסר הבית יש פתרון ברור: לספק לאנשים דיור קבוע בר השגה, ובמידת הצורך לתת להם שירותים תומכים המטפלים במחלות נפש, התמכרות ואבטלה כרונית.

לא כל האנשים חסרי בית חווים את התנאים הללו, אבל חלקם עושים זאת כתוצאה ישירה מאובדן מחסה. מתן דיור בטוח לאנשים עם צרכים ורקע שונים ברחבי הארץ הוא מסובך, אומרים מומחים, אך לא בלתי אפשרי.

הראיונות הבאים, שהוצאו ונערכו קלות, ממחישים את החשיבות החיונית של דיור. ביחד, ששת סן פרנציסקנים אלה שרדו יותר משני עשורים של חוסר בית, בין היתר הודות לסיוע מכמה ארגונים מקומיים ללא מטרות רווח.

הסיפורים שלהם חולקים נושאים משותפים, אך מדגימים כיצד החוויה האישית של חוסר בית מתנגדת לסטריאוטיפים פשוטים.

מריה הולמס

גיליתי שאני בהריון בערך בארבעה חודשים וחצי וחזרתי על מתדון, וזה מה שעשיתי. ב-31 בדצמבר נכנסנומרכז המשפחה המילטוןונכנסנו למיטה שלנו, אחת ממיטות ששת החודשים. והמועד שלנו משם מגיע ב-1 ביולי, שהוא קדחתני. קורה הרבה. אין לנו לאן לעבור. יש לנו כסף שנחסך, אבל אני לא מנסה לבזבז את כולו על מלון.

למרות זאת, אפילו המוטלים הזולים, חצי מהם לא מקבלים ילדים בגלל הסביבה וכאלה. קיבלנו סבסוד [מהמיילטון Family Center], אבל התקשרנו בכל מקום, וכל כך הרבה מקומות לא עובדים עם צ'קים של צד שלישי - יש להם פשוט תדמית גרועה של סובסידיות וכאלה. מבאס להכליל אנשים במקום לקחת אנשים כאינדיבידואלים, ולתת להם הזדמנות להוכיח שהם יכולים להמשיך כך.

אני רק רוצה ליצור סביבה בטוחה ויציבה לילד שלי.

במקום שישפטו אותי על העובדה שהיתה לי התחלה קשה, נאבקתי לשמור על עצמי פיכח וכדומה, אני מעדיף שיסתכלו עלי על העובדה שאני מחפש עזרה ואני מנסה לעמוד על הרגליים . אני מנסה לעשות מה שכל אדם, בין אם יש לו התמכרות או לא, מנסה לעשות כשיש לו ילד. אני אוהב אותה מאוד, ואני רק מנסה להבין את זה.

אני מוכן לעשות כל מה שאני צריך. אני לא מבקש נדבה. אני מוכן לעבוד ואני רק רוצה ליצור סביבה בטוחה ויציבה לילד שלי. יש לי הרבה אהבה לתת ויש לי הרבה שאיפות, ועכשיו סוף סוף יש לי את הדחף להשיג כמה מהשאיפות האלה עם שהיא שם. עכשיו זה יותר מסתם בי.

לקס תומאס

כשהבנתי שחלפה [שנה אחת] [חי כאן], משהו מעצים עלה על לבי רק כדי לדעת שאם אני יכול להצליח בסן פרנסיסקו, אני יכול לעשות את זה בכל מקום. זה פשוט נתן לי כל כך הרבה כוח לדעת שאני לא חלש, ואני שורדת ואדם חזק. כשנה וחצי לאחר מכן, [היה לי] דיור יציב וקבוע.

עם השלמת תוכנית [הגמילה] בת 55 הימים שלי, היה לי רכז דיור בסן פרנסיסקו ממש ממש דחף אותי לקבוע את הפגישות עם מנהלי הדיור, וככה הצלחתי להתגורר. הם הצליחו לדחוף אותי לפוטנציאל שלי.

עבור עצמי, זה אפילו אתגר לנסות לשמור על הבריאות הנפשית שאני כן צריך לעשות הכי טוב שאני יכול, לא משנה מה. [האתגר] היה פעם להסתכל מסביב ולהרגיש רק חמלה כלפי האנשים ברחוב. היום אני במצב של לא רק להיות חמלה, אלא להיות מסוגל להשמיע קול ושיהיה לי ידיים מסוגלות לעשות משהו בנידון. זה ההבדל בין אז להיום עבורי.

צ'ארלס הארדיגרי

זה יכול לקרות לכל אחד, אבל זה קרה לי. כמו כולם גרתי בפרברים, נהגתי במיניוואן, עבדתי כל יום ואיבדתי את עבודתי. המקום יצא מעסק, ואז הבריאות שלי נפלה, ואתה יודע, פשוט הכל ירד בבת אחת. הבריאות שלי התקלקלה, והדבר הבא שאתה יודע, אין לך איפה לגור, אתה יודע?

דבר אחד ששמתי לב אליו הוא שם ברחובות, [להרבה] מהאנשים בחוץ יש בעיות נפשיות. זה ממש עצוב ומבחינתי הם לא צריכים להיות שם בחוץ. הרבה מהם צריכים להיות לפחות תחת השגחת רופא... זו לא אשמתם, וזה הדבר הכי גרוע שאני רואה. אני פשוט חושב שזה לא בסדר [ב] מדינה עם כל כך הרבה.

זה יכול לקרות לכל אחד, אבל זה קרה לי.

כשאתה עובר ורואים בחור מטפל או הולך לפח הזבל או דברים כאלה, אתה רק צריך לזכור - זה בן אדם, ולטוב ולרע, לא משנה מה המצב, הוא לא באמת בחר לעשות זאת. להיות שם, אתה יודע? אני לא יודע מה התשובה, אבל חייב להיות משהו טוב יותר ממה שקיבלנו. תאמין לי - ישבתי שם והסתכלתי וחשבתי והרהרתי בנושא הזה, ואני לא יודע מה התשובה, כי כולם שונים, מקרה אחר.

מעולם לא חשבתי, אתה יודע, היה לי טוב לחיות. היה לי נוח כמו כולם. גרתי בחלק נחמד של העיר. בית עם ארבעה חדרי שינה, מוסך שני מכוניות, חצר מגודרת, כל תשע המטרים. זה יכול ללכת כמו הבזק.

איבן ת'רוקמורטון

ירדתי, ממש רחוק ומהר. בשלב זה מחלת הנפש שלי הייתה כאילו - שמעתי קולות והייתי הזוי. אז ירדתי מהאוטובוס [בסן פרנסיסקו] ופשוט התחלתי לצוף, לישון בחוץ. גם היה קר באותה תקופה. לא היה לי ז'קט או משהו. אז התחלתי לשהות במקלטי חורף ובמקלטי יום. אחרי זה נכנסתי לתוכנית שנקראתדרום שוק בריאות הנפש. התחלתי לקבל עזרה עם מטפל ופסיכיאטר. סוף סוף הכניסו אותי לתרופות. זה די יישר אותי קצת.

לא הייתי ברחוב שש שנים. אני הולך לפגישות [אלכוהוליסטים אנונימיים] כל יום, וזה היה טוב. החיים היו טובים. אני לומד איך לבלות עם עצמי. פיתחתי חברויות עם אנשים, שמעולם לא היו לי קודם לכן.

אני מאוד אוהב להיות בחיים. הרבה זמן חשבתי למות זו האופציה היחידה שלי.

איבן ת'רוקמורטון, 56

יש לי חרטות, כמו המשפחה שלי. אשתי לשעבר ושני הילדים קצת יצאו מהחיים שלי. הם לא יכלו להתמודד עם הבעיות הנפשיות שלי, אז הם די הוציאו אותי מהחיים שלהם. אבל גם אני בסדר עם זה עכשיו. זה כאילו השלמתי עם זה, ואני לא נוטר טינה ואני לא ממורמר או משהו.

אני מאוד אוהב להיות בחיים. הרבה זמן חשבתי למות זו האופציה היחידה שלי. זה מה שחשבתי שזה. חשבתי שזו האופציה היחידה שלי. מתעורר כל יום אני חושב, בחיי, אני עדיין חי.

לקח לי כמה שנים והרבה דיבורים לעבור את זה. אני די מרוצה ממה שיש לי עכשיו. יש לי חדר נחמד ונוח, ויש לי את כל מה שאני צריך.

פטרישיה ג'קסון

הגעתי לסן פרנסיסקו ב-1984. הם העבירו את העבודה של בעלי לכאן, וכך הגעתי לכאן. הוא עבד בחברת התעופה יונייטד, והם העבירו אותו משיקגו לכאן. גרתי ברחוב Divisadero וקליפורניה במשך 15 שנה. גרתי בברידג'וויו כשבע שנים, וגרתי על מנדל. שם גרתי כשבעלי נפטר. הוא נפל מת מהתקף לב מסיבי [בשנת 2007], ומשם הפכתי לחסר בית.

נשארתי במקלטים, נשארתי עם אנשים - כל מיני דברים. היה לי התמוטטות נפשית. הייתי זמן מה בבית החולים. אבל מעולם לא הייתי צריך לישון ברחוב, תודה לאל.

נשארתי עם הרבה אנשים, פה ושם - אתה מגיע למקום שאליו זה כמו הזמן ללכת, לבשתי את קבלת הפנים שלי. נשארתי במכוניות ובטנדרים במשך שנים. ואז הבית הנייד שלי נגרר. אז התחלתי לעבור במערכת המקלטים, לאן שיקחו אותי. זה התיש אותי. זה הוציא אותי לגמרי.

אני לא מעורר רחמים; אני פשוט חסר בית - אני והרבה אנשים אחרים.

פטרישיה ג'קסון, 56

חלק מהם אתה חייב לקום ולעזוב ולחזור מאוחר יותר. אתה צריך למצוא מה לעשות כל היום. נוסעים באוטובוס, נוסעים ברכבת, יושבים במסעדות, אוכלים לאט - כל מיני דברים שאתה עושה כדי שהזמן יעבור, עד שהגיע הזמן לחזור למקלט. אני רואה את זה כל יום. כואב לי הלב - הייתי שם ועשיתי את זה.

הרבה אנשים, הם הכירו אותי לפני שהפכתי לחסר בית, והם הכירו אותי אחרי שהפכתי לחסר בית. אני עדיין אותו אדם שהייתי, אבל הם לא ראו את זה ככה. כמה אנשים ריחמו עלי. לא הייתי צריך שאף אחד ירחם עלי, באמת שלא. כמה אנשים הסתכלו עליי כאילו הם לא מצליחים להבין למה אני חסר בית. הם פשוט לא ראו בי אותו אדם כמו שהייתי כשהיה לי איפה להישאר.

הם הביטו בי כולי מעורר רחמים. אני לא מעורר רחמים; אני פשוט חסר בית - אני והרבה אנשים אחרים.

כונן Monet

נשארתי באזור טנדרלוין בערך שנתיים; התנדבתי ללִדאוֹתבמשך זמן רב. אבל אנשים לא ידעו שאני חסר בית, כי כשהלכתי לישון תמיד הייתי הולך למרכז העיר למקום כלשהו. לא הייתי נשאר באזור הזה.

גם כשהלכתי לכלא ו[הייתי] עמוק בהתמכרות שלי ובשחרור על תנאי וכל זה, עדיין הייתה לי אוזן לפוליטיקה. הייתי בשחרור ועדיין הייתי יורד לעירייה ומשתתף. אני בכמה לוחות בשכונה. אני במועצה למניעת HIV. תמיד האמנתי שהמתנה שלי בחיים האלה היא לעזור להקל על בעיות הקהילה שלנו על ידי הקשבה ועל ידי מתן יד פעילה בכל פעם שאוכל.

כשהייתי חסר בית, תמיד ניסיתי לחשוב חיובי והלכתי למקומות כמומרכז עזרה עצמיתואתפרויקט סטונוול- זה שהכניס אותי ל[דיור תומך]. הסתובבתי במקומות כאלה. הרגע נכנסתי לרשימה שיש לי מנהל תיקים.

התחלתי ללכת לקבוצות לעזרה עצמית, ולקבוצות לצמצום נזקים, והערכה של האחים השחורים.

כל עוד אני יכול לפתוח את הדלת שלי ולשכב בחדר שלי, אני שמח.

העניין הוא שהרבה פעמים הייתי רוצה להגיד, 'בן אדם, כל כך נמאס לי מזה, אני רק רוצה לקבל את הפיקדון על שכר הדירה שלי ופשוט לוותר על המקום שלי'. אם אוותר על זה, לאן אלך? הייתי מבזבז את הכסף שלי ויוצא לבלות בנעימים לכמה שעות, ואז אהיה באותה תלולה.

[הבית שלי] יכול להיות המקום הגרוע ביותר בעולם, וזה לא. זה מקום נהדר לחיות בו ואני פשוט אוהב את זה, והם מאוד תומכים. ההנהלה והפקידות - אני פשוט אוהב אותם עד מוות. כל עוד אני יכול לפתוח את הדלת שלי ולשכב בחדר שלי, אני שמח.

• דיווח

  רבקה רואיז וקייט זומרס-דווס

• צילום

  אנדרו ברטון

• במאי צילום

  דסטין דרנקוסקי

• מנהל מוצר

  פרנה סינג

• עורך חברתי טוב

  מאט פטרונזיו