לוס אנג'לס -- מצחיק בצורה משעשעת, מרתק ויזואלית ורלוונטי לחלוטין ליקום הקולנועי הגדול יותר של מארוול, אנט-מן יהיה סרט מארוול האהוב על כמה אנשים - במיוחד ילדים, שסוף סוף יש להם סרט מכווץ משלהם.

הטריק של כל הפקה של מארוול הוא לכוון את ההומור בדיוק כמו שצריך - ויש זחילה מצחיקה בכל רחבי אנט-מן. סרטים כמו Avengers: Age of Ultron מפזרים בקצב הומוריסטי כדי לאזן את הניהיליזם. אבל באנט-מן יש פיסות מלודרמה, שהן הכרחיות לסיפור גם אם הן נוטות להפריע להנאה.

בדיחות וסתירות ראייה הן המקום שבו אנט-מן עולה על כל סרטי מארוול - ומארוול לא יכלה להיות ברורה יותר במשימה הזו, ללהק את כל הקומדיה פול ראד לתפקיד סקוט לאנג ומעבירה את הסרט לפייטון ריד (Yes Man, Bring It) On, The Break Up) לביים לאחר שאדגר רייט נשר מהפרויקט.

חלק ניכר מהתסריט המקורי של רייט קיים כאן, אבל לריד ואדם מקיי (שותפו הוותיק של וויל פרל, שכתב את אנקורמן, לילות טלדגה והאחים החורגים) ניתן הרבה מקום לשחק. כל סרט שנגע בו בידיים רבות כמו אנט-מן מסתכן בהרתחה יתרה, אבל הסרט הזה מסתדר מצוין - אף פעם לא היית יודע שזה "פרויקט בעייתיים" לולא היו העליות והמורדות שלו כל כך מפורטות ב- כְּלֵי תִקְשׁוֹרֶת.

האנק פים, האנט-מן המקורי בקומיקס - ילד בלונדיני מוחין מאיווה שהמצאתו הפכה אותו לגיבור על מסויג תמיד - היה אחד מהנוקמים הראשונים וחבר מרכזי ביקום הקומיקס של מארוול. כאן הוא מגולם על ידי מייקל דאגלס כגאון מזדקן ומעורער, שנלחם בחשאי למען ארה"ב בתקופת מלחמה, אך החביא את "Pym Particles" המשתנים שלו מהעולם, לבל ישמשו לרעה.

לרוע המזל, החניך הנמרץ שלו, דארן קרוס (קורי סטול), קרוב לפצח את הנוסחה - וברור שהוא מתכוון לנשק אותה ישירות מהשער. פים מבועת, מתחיל למצוא דרך לגנוב את אב הטיפוס שלו ולחסוך את העולם מהאיום האחרון הזה.

הוא פונה אל סקוט לאנג, פורץ חתולים בקריירה שזה עתה יצא מהכלא ונכנס לשביתה האחרונה שלו. לאנג מפתה לעבודה אחת נוספת שמובילה אותו לפיים, והבמה מיועדת לשוד של פרופורציות מיקרוסקופיות.

המקום שבו אנט-מן גורר הוא ברגעים הרגשיים המחייבים שלו. סקוט לאנג נואש לראות את בתו הצעירה; הופ ואן דיין (אוונג'לין לילי) נואשת לאישורו של אביה; דארן קרוס נואש לצאת מהצל של האנק פים. הכל קצת מגושם ועל האף, אבל אנחנו מבינים את זה - אתה חייב להיות עם נקודות קצה וקשתות אופי. ובכל זאת, כאשר שאר הסרט הוא פשוט כיף תוסס, אתה מוצא את עצמך מושיט יד לכפתור ההילוך הקסום הזה.

וברגע שאנחנו מגיעים למרדפים ולקרבות, אנט-מן הוא פיצוץ. ריד עבד קשה כדי לקבל את ההרגשה של גודל נמלה בדיוק, והתוצאה היא קטעי הסט האמינים ביותר של סרטים מתכווצים שתראו אי פעם. קנה מידה, תאורה, מרקמים ותנועה - עד לחלקיקי אבק - נשקלו כאן בקפדנות. אתה תצא מתוך ידיעה איך זה נראה והרגשתי להיות בגובה סנטימטר.

הנמלים עצמן נראות ונשמעות נהדרות, אם כי לא קיבלו הרבה אישיות. לאנג נצמד למזל"ט מעופף אחד, אפילו נותן לו את השם אנטוני - אבל בכל זאת מדובר בחרקים צייתנים, ואולי עדיף שריד ושות'. לא ניסו להפוך אותם לחברים מדי עם המטפלים האנושיים שלהם.

יש סצנה מוקדמת אחת שהיא לא רק אחד מהרגעים היותר מהנים של הסרט, אלא גם מושכת את אנט-מן בצורה ישרה לתוך הגלגל הגדול יותר של חלקי הסרט הנעים הרבים של מארוול. הישאר מעבר לקרדיטים כדי לתפוס עוד אחד, עם השלכות גדולות עוד יותר על היקום הקולנועי של מארוול. ותשאר בסביבה: זה שווה את זה.

שימוש יצירתי בגודל לאפקט קומי גדול הוא הכוח של אנט-מן, מה שהופך אותו למהנה במיוחד עבור ילדים, שנראה שיש להם נטייה אוניברסלית לדמיין איך זה יהיה להתכווץ לקנה המידה של הצעצועים שלהם - או לאלה. צעצועים להגדלה. שניהם קורים באנט-מן.

אבל אולי הסצנה הטובה ביותר (ואחת שריד ומקיי הוסיפו לאחר השתלטות על הפרויקט) תגרום למבוגרים לחשוב על הגודל היחסי שלהם באופן חדש לגמרי. אני לא אקלקל את זה, אבל בוא נגיד שזה פסיכדלי עמוק - זה דומה למה שאני מדמיין טקס איהוואסקה פרואני - ויש לו תפקיד חשוב בסיפור.

מעל הכל, אנט-מן מוכיח שמארוול היא לא פתק אחד. הסרט הזה הוא משהו שונה לגמרי מהאחרים שלפניו, אבל עובד לגמרי בתוך העולם הזה. וזה די מרגש, בהתחשב בכך שעדיין יש לנו המון דמויות חדשות - קפטן מארוול, פנתר שחור, הבלתי אנושיים, ספיידרמן חדש לגמרי - עם גוונים ייחודיים משלהם שטרם הוצגו.

מסיבה זו בלבד, אנט-מן מתנשא לגדול.