אם יש את התערובת הספציפית הזאת של סיגריות, ריח גוף ויותר מדי בושם באוויר, זה אומר שזה פסטיבל קאן. החגיגה האלגנטית ביותר בעולם של קולנוע ומכירות התכנסה בעיירת הנופש הקטנה הזו על החוף, ובהצלחה במציאת שקע קיר נוסף בכל מקום.

בנות מדהימות ונערים יפים המשתוקקים להתגלות חונקים את שדרות דה לה קרואזט האגדיות, בעוד האמירים במזראטיס מתקרבים לפקק. נשים מתנדנדות בנעלי עקב לצד גברים שחושבים שהימנעות מקשר עין פירושה שהם יכולים לחתוך את הקו. (נחשו מה, גיא ביטא "גי" -- זה לא עובד.)

ראה גם:

גם בקאן: מבקרי קולנוע, וילד, לאף אחד לא היה דבר נחמד לומר על פתיחת הפסטיבל מחוץ לתחרות, גרייס ממונקו. אופרת הסבון המגוחכת של הבמאי אוליבייה דהן (La Vie En Rose) עומדת כעת על 6% ב-Rotten Tomatoes, טוענת שמסיבת ארוחת ערב שערכה גרייס קלי מנעה את הקריסה המוחלטת של אירופה בתחילת שנות ה-60.

הסרט עוקב אחר המעבר שעשתה קלי מאישה עצמאית לאשת הגבר שלך במצב עמידה מלאה, כשהיא מגדירה את שאיפותיה ההוליוודיות שלה למען בעלה הלא מאוד אוהב. באופן מפתיע, כל זה מוצג כדבר חיובי. כן, זה סרט מביך.

ניקול קידמן, לעומת זאת, די מהממת בדרך המיובשת בהקפאה שלה, לובשת שמלות אלגנטיות, חליפות חדות ותכשיטים בגודל של כדורסל. אבל התסריט מגוחך ורק אלוהים יודע איך פרנק לנגלה שמר על פרצוף ישר כשדיבר את קריאות השורות הכבדות האלה בכובע הכומר המטופש הזה. (אני בטוח שלמשכורת ולירי במקום היה קשר לזה.)

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2014/05/cannes.color_-640x369.jpg" caption="טקס הפתיחה והבכורה של "חסד מונקו" בקאן. " קרדיט="" ]

הנסיכות הריבונית של מונקו נמצאת, כמובן, רק שתי דלתות למטה מצד שמאל מקאן (אכן, גרייס קלי והנסיך ריינר נפגשו בפסטיבל ב-1955.)

אפשר היה לחשוב שלסיפור על חיי האגדות של תושבו המפורסם ביותר יהיה יתרון עיר הולדתו. לא כך. הקרנת הבוקר בעיתונות התקבלה בצחוקים ובצחוקים וכמה מאותם קריאות בוז מפורסמות של קאן. (אף אחד לא יכול להיות כל כך לא מנומס בצורה מקסימה כמו הצרפתים.)

הארווי ויינשטיין, בעל זכויות ההפצה האמריקאיות, לא נראה בשום מקום. אנשיו טוענים שהוא היה בביקור הומניטרי במחנה מקלט סורי - הכל כדי למנוע מבקרים זועמים. הוא והבמאי דהן נועלים קרניים על הגזרה הסופית של הסרט, אבל דהן הכריז שתהיה רק ​​גרסה אחת; לא אחד לאירופה ואחד לארה"ב, כפי שהוצע בעבר.

הסרט הבא שהוצג רשמית לעיתונות היה טימבוקטו, תמונה עגומה הנוגעת לרדיפה של אזרחים עניים על ידי פונדמנטליסטים איסלאמיים במאלי. התמונה עדינה בערך כמו סלע לראש.

אמנם חשוב, כמובן, להיות מודע לאי צדק, אבל הסרט הוא (ואני אומר זאת בכבוד) משהו משעמם. מרתק לקבל הצצה לחלק הזה של העולם, אבל ברגע שהזווית האתנוגרפית מתפוגגת, חוסר הדחיפות לדמויות הנרטיביות או הנמרצות מתחיל להכביד על הסרט.

אז, לא נעים להגיד את זה, היום הראשון הוא 0 על 2!

אבל מזג האוויר כאן מענג, כולם לבושים כל כך יפה, הרוזה נשפך בקלות וגבינת החלב הגולמי הזו שנטלנו תמורת 2 אירו בלבד תוחרם בגבול בגלל הדרך בה היא מגחכת את הפסטור. יש עוד הרבה פסט ללכת.