אוסטין צ'פמן נולד חירש עמוק. מכשירי שמיעה עזרו לחלקם, אבל המוזיקה - כל מגוון הצלילים והצלילים שלה - נותרה בלתי ניתנת לפענוח.כפי שצ'פמן מסביר, "מעולם לא הבנתי את זה. כל החיים שלי ראיתי אנשים שומעים את עצמם שרים את השיר האהוב עליהם או משתוללים על רחבת הריקודים. ראיתי גם שומעים אנשים מתרגשים עד דמעות משיר בודד. זה היה הדבר שהכי קשה לי לעטוף את הראש שלי".

אבל מוקדם יותר החודש, זה השתנה כשצ'פמן קיבל מכשירי שמיעה חדשים (Naída S Premium של Phonak). פִּתְאוֹם:

הדבר הראשון ששמעתי היה הנעל שלי מגרדת על השטיח; זה הבהיל אותי. מעולם לא שמעתי את זה קודם לכן ומחוסר ידיעה הנחתי שזה שקט מכדי שמישהו ישמע.

ישבתי במשרדו של הרופא קפוא כשקקפוניה של צלילים תקפה אותי. זמזום המחשב, זמזום ה-AC, נקישות המקלדת, וכשהחבר הכי טוב שלי נכנס לא האמנתי שיש לו צריבה קלה בקולו. הוא התבדח שהגיע הזמן לצמצם את הסיגריות.

באותו לילה, קבוצה של חברים קרובים הקפיצה את החינוך המוזיקלי שלי על ידי ניגון מוצרט, רולינג סטונס, מייקל ג'קסון, סיגור רוס, רדיוהד, אלביס ועוד כמה אגדות מוזיקה פופולריות.

היכולת לשמוע את המוזיקה בפעם הראשונה אי פעם הייתה לא אמיתית.

כשהלקרימוזה של מוצרט הופיעה, נדהמתי מהיופי שבה. בשלב מסוים של השיר, זה נשמע כמו מלאכים שרים ופתאום הבנתי שזו הפעם הראשונה שאני יכול להעריך מוזיקה. דמעות זלגו על פניי וניסיתי להסתיר זאת. אבל כשהסתכלתי לאחור ראיתי שאין עין יבשה באוטו.

אני רק מתכוון להטמיע סרטון של Lacrimosa של מוצרט כאן. לְהַקְשִׁיב. תחשוב: איך זה היה נשמע, איך זה היה מרגיש אם לא היית מאזין למוזיקה כל חייך? אני די בטוח שגם לך יהיו דמעות זולגות על הפנים.

בעקבות החוויה הזו, צ'פמן עשה מה שכל ילד בן 21 חכם המחובר לאינטרנט עם שאלה לקהל היה עושה: הוא פנה ל-Reddit,שואל, "אני יכול לשמוע מוזיקה בפעם הראשונה אי פעם, למה אני צריך לשמוע?"

ההיענות הייתה אדירה, ריצה יותר מ-14,000 תגובות ומשכה את תשומת הלב של Spotify, שהעניקה לו שישה חודשים של חברות בחינם ופלייליסט של 13 שעות המכסה מגוון עצום של מוזיקה. בשיחת Reddit, להקות כמו הביטלס ולד זפלין מופיעות בולטות, וכך גם מלחינים קלאסיים כמו בטהובן (הערת צד: האם אתה יכול לדמיין להאזין לזֶהבפעם הראשונה?). בסך הכל, צ'פמן אמר לי במייל שהיצירה התשיעית של בטהובן היא היצירה המומלצת ביותר.

יש יותר מוזיקה המוצעת בהערות האלה ממה שנראה שאפשר לצרוך במהלך החיים. צ'פמן אומר שהוא הולך עם ההמלצה של אחד GiraffeKiller: "זה כמו להציג חייזר למוזיקה של כדור הארץ. לא הייתי יודע מאיפה להתחיל. ברגע שתסיים את הבעיטה שלך על קלאסי, אולי אתחיל עם מוזיקה מה- שנות ה-50 והתקדמות בכל עשור אתה באמת יכול לראות את הצמיחה של המוזיקה המודרנית ככה". אלא שהוא יתחיל מוקדם יותר - הרבה יותר מוקדם - עם אגנוס דיי של גיום דה מצ'אוט שמתוארך למאה ה-14.

אבל קודם, כותב צ'פמן, "עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד והלכתי לבולמוס של מוזיקה". מהבולמוס הזה,הוא חיבר את רשימת חמשת הגדולים שלו:

1.לקרימסואה של מוצרט... אני יודע שזה שיר מדכא אבל בעיני הוא מייצג את הפעם הראשונה שיכולתי להעריך ולחוות מוזיקה.

2.הפסקול של Eleven Eleven... אני יכול לראות איך זה יוצא נרקיסיסטי, זה הסרט שלי והכל אבל זו עבודה כל כך אישית שכשהאזנתי לו בפעם הראשונה נשברתי. הרגשתי כאילו אני באמת רואה את הסרט בפעם הראשונה אי פעם. אני אסיר תודה על כךזִיוּןהצליח לתפוס את הטון בצורה מושלמת. דנו בסרט ובסצנות ספציפיות עם נימוקים/התלבטויות בגודל חיבור לגבי מה צריך להעביר. התגובה הביקורתית לסרט הפתיעה אותי ועדיין לא ממש הבנתי עד שראיתי את התמונות הוויזואליות יחד עם הפסקול.

3.Staralfur של זיג רוס... השיר הראשון שהייתי צריך להאזין לו שוב, שוב ושוב.

4.הדוור-לואיס בקאלוב

5.מינסוטה זה מקום רע

רציתי להבין טוב יותר מה החוויה הזו עבור צ'פמן. כמה מהחוויה שלנו במוזיקה היא הקונוטציות התרבותיות שספגנו וכמה ממנה אפשר להעביר למי ששומע הכל בפעם הראשונה? איך מפתחים העדפות כשהכל כל כך לא מעוגן מהטקסונומיה של הז'אנר או מהנוסטלגיה ששיר יכול לעורר?

החלפתי אימיילים עם צ'פמן כדי לקבל יותר תחושה מאיזו מוזיקה הוא נהנה וממה הוא לא ממש התחמם. הדבר הראשון והברור ביותר שנתקל: לטעם לא לוקח הרבה זמן להתפתח. כבר מההתחלה לצ'פמן הייתה תחושה מאוד חזקה (ולפי הערכתי האישית, טובה מאוד) של מה הוא אוהב ומה לא. בראש רשימת הלייקים? מוזיקה קלאסית, שלדבריו היא "הז'אנר הכי יפה להאזין לו". קאנטרי הייתה, עד כה, הכי פחות אהובה עליו. "זה מאוד כבד על השירה ומכיוון שאני לא מצליח להבין בבירור את המילים, הסיפור אבוד ממני. במקום זאת זה פשוט נשמע כמו גבר או אישה שבוכים לכמה דקות".

צ'פמן מקפיד לציין שהוא לא מתכוון לזלזל בז'אנר. הרבה ממה שמוזיקה נשמעת לו, והתגובה שלו אליה, עשויה להיות יותר תוצאה של האופן שבו נשמעת המוזיקה שמגיעה דרך מכשירי השמיעה, ומהלמידה ההדרגתית שלו כיצד לשמוע ולהקשיב. "אני לא מעריץ ענק של שירה או חפיפה קיצונית של צלילים כי המוח שלי עדיין מסתגל לעולם הסאונד", הוא אמר לי.

באופן כללי, העדפותיו נוטות למה שהוא מכנה "מלודי או מרגיע". במיוחד, הלהקה האיסלנדית Sigur Rós הפכה לחביבה עליו. "כל שיר [שלהם] רודף אותי ואפילו לא סיימתי ב-20% להאזין לכל דבר שלהם".

הוא גם אהב את רדיוהד, פינק פלויד, רולינג סטונס, קווין וגם קצת דאבסטפ מדי פעם. דאבסטפ נהנתה מאוד ממכשירי השמיעה החדשים, אומר צ'פמן. לפניהם, "יכולתי להרגיש את הבס, אבל בגלל שלא יכולתי לשמוע את הצלילים הגבוהים יותר זה היה כמו להאזין לחצי מהשיר אז אף פעם לא ממש חפרתי אותו. עכשיו... להיות מסוגל לשמוע ולהבין כמעט את כל הספקטרום המלא הסאונד נתן לי השקפה אחרת לגמרי על הבס, במילים פשוטות, אני מאוהב עד מעל הראש בבס.

עם עוד הרבה מה להקשיב לו,צ'פמן אומר את זה, "למרבה האירוניה, אני מכבה את מכשירי השמיעה שלי לעתים קרובות יותר מבעבר." יש יותר מדי צלילים מעצבנים.