דונלד טראמפשלטופס גילוי פיננסי בן 92 עמודים, שנדרש למועמדותו לנשיאות ושוחרר ביום רביעי, חשף רבות מיוזמותיו העסקיות של איל הנדל"ן. לא פחות מסקרן, זהחשף הרבהעל מפעליו הספרותיים.
המועמד המוביל ב-GOP מרוויח איפשהו בין 70,000 ל-165,000 דולר בשנה בתמלוגים מספריו. זה לא כלום, לפי סטנדרטים של פרסום. זה הופך את טראמפ לקנאתם של לפחות 95% מהכותבים העובדים. אם טראמפ יבחר כך, הוא יוכל להתנער מכל שאר ההחזקות ולחיות קיום ספרותי לגיטימי בגדה השמאלית של פריז, לשכור גן הגון, להתחבט בשאלות הפילוסופיה שלו, והכל עם אספקה לכל החיים של כומתות ומיץ עגבניות. (אין יין לטראמפ הכולל.)
ואיזו פילוסופיה זו -- פילוסופיה של גדלות צרופה. "אם אתה מתכוון לחשוב בכל מקרה, אתה יכול גם לחשוב בגדול", מהרהר טראמפ לקראת תחילת עבודתו המכוננת, אמנות העסקה. "רוב האנשים חושבים בקטן, כי רוב האנשים מפחדים מהצלחה."
זה פחות או יותר העיקרון המנחה את שאר התפוקה המופלאה, הכמעט דיקנסיאנית שלו בשלושת העשורים האחרונים. מצד אחד, טראמפ מספק רעיונות גדולים. לא בהכרח עמוק, או חשוב, או אפילו רלוונטי לנושא הנדון, אבל גדול.
מצד שני, טראמפ מחזק כל הזמן את האחרות שלו. הוא לא רוב האנשים. לרוב האנשים אין את המיקוד של דונלד, או שכל ישר, או עקשנות. הם מפחדים. הם חלשים. הם לא חושבים בגדול.
עם כמה מחברים בעלי חשיבה גדולה וגדולה, שליטה בעבודתם עשויה לקחת שנים של לימוד. למרבה המזל, כמעט כל התמלוגים על הספרים הם עבור שלושה כותרים בלבד, שביניהם מספקים רטרוספקטיבה מאוד מייצגת של יצירת טראמפ.
הם גם מראים כיצד התפתחה קשת הסיפור האישית שלו - מבחור נדל"ן חצוף אך ביישן ביסודו לקריקטורה בעלת פה גדול של האני הקודם שלו. בואו נצלול פנימה.
1. אומנות העסקה
ספרים נמצאים עמוק בדמו של דונלד. הפריצה הראשונה שלו לאוטוביוגרפיה, "אמנות העסקה" (1987), לא רק הציג את הסגנון האגואיסטי המובהק של טראמפ לאמריקה אלא גם סייעה להגדיר את שנות השמונים.
הסרט המכונן לא פחות וול סטריט יצא לאקרנים חודש לאחר יציאת הספר. יָד הַמִקרֶה? כן, כמובן. אבל מתאים לחלוטין. וול סטריט נתנה לנו את הדמות הבלתי ניתנת להרוג של גורדון גקו. Art of the Deal נתנה לנו את המספר הבדיוני והלא אמין לא פחות בשם דונלד טראמפ.
אתה עדיין יכול לראות עקבות מפתיעים של הבחור שקדם לקריקטורה -- הבה נקרא לו דונלד ג'יי, כי זו עדיין הכותרת הכותבת שלו בשלב זה. דונלד ג'יי טראמפ, מפתח מנהטן, בעלים של כמה בניינים, רק בן 40. הוא שם על הכריכה, פיו עדיין לא מכורבל לתוך הסוגר המובהק שלו. אין הצבעה למצלמה. דונלד ג'יי זועף, ביישן ולא מעט עצוב.
אפשר לראות גם את דונלד ג'יי יוצא מהנרטיב, מאחורי כל החוצפה. הוא שם בהקדמה, שבה אנו למדים כי איל ההוצאה לאור Si Newhouse היה צריך לדחוף את טראמפ לכתוב את הספר (ולגיוס סופר רפאים, הדובר המקצועי טוני שוורץ) מלכתחילה. הוא הבחור שמתעב מסיבות, ש"לא יכול לסבול שיחת חולין", שמרגיש מביך כשבנו הצעיר מתקשר כי הוא לא טוב בלשחק בצעצועים, שקורא לצאת לארוחת צהריים "בזבוז זמן".
דונלד ג'יי טראמפ, לבדו בסנטרל פארק, 1987. קרדיט: מריו סוניארי
ב-50 העמודים הפותחים, שאינם אלא יומן השיחות הערוך בכבדות של טראמפ במשך שבוע אחד, אנו רואים אותו מזמין צהריים של מיץ עגבניות מהמזכירה שלו בסביבות השעה 15:00. שיחות ביום. כשדיוויד לטרמן וצוות הצילום מגיעים לראיון מאולתר, טראמפ חושב שזה שיא העליזות לומר שהוא לא היה עסוק בכלל.
אנשים אחרים הם בעיה תמידית. יש את הקבלנים, אותם לגיונות של קלפטומניים חסרי אמונה שהוא לא סומך עליהם עד שהם משלמים לו התרפסות מילולית. פוליטיקאים ואפילו כמה משותפיו העסקיים נופלים בזרקור הניקסוני של הפרנויה.
אה, ואז יש את כל מערכת המשפט: "כיום, אם שמך הוא דונלד טראמפ, נראה שכולם בעולם רוצים לתבוע אותך", הוא כותב, ואפשר לשמוע את האנחה העמוקה.
במיוחד במרחק של 28 שנים של קפיטליזם סוער, שנים שהפכו את נתוני הדולרים המעורבים ללא מרשימים, רשימת העסקאות של טראמפ שעשה ושהוא חושב לעשות, נראית כהתפארות בילד עם דוכן לימונדה. הוא חסר אשם לחלוטין לגבי הצורך המתמיד שלו לקדם את אחזקותיו; הוא מתעייף מהעיתונות אבל מבין את ערכם. הוא נובח קרנבל מהמאה ה-19 - השוואה שערך אחד מיריביו, השוואה שהוא אימץ - הכל למען העסק.
"אני משחק לפי הפנטזיות של אנשים", הוא כותב, בשורה שלפי תפוקת הטלוויזיה שלו והקמפיין הנשיאותי שלו, הוא עקב מאז. "אנשים אולי לא תמיד חושבים בעצמם בגדול, אבל הם עדיין יכולים להתרגש מאוד מאלה שכן."
גם מערכת היחסים של דונלד ג'יי עם אביו, איל הנדל"ן בעל ההכנסה הנמוכה יותר, פרד טראמפ, בקושי מוסתת. אף אחד מההישגים של בנו לא נראה טוב מספיק עבור פרד. כשטראמפ הזוטר קונה את המלון הראשון שלו, הקומודור המוזנח, בשוק מחורבן בגיל 27, פרד אומר לכתב שבנו בעצם "נלחם על מושב על הטיטאניק".
כשטראמפ בונה את מגדל טראמפ רק מהחומרים הטובים ביותר ולוקח את אביו לסיור, מצביע על זכוכית השמש היקרה ברונזה, פרד אומר לו "לשכוח את הזכוכית הארורה". טראמפ מתאר את עצמו כ"נגע" מהדאגה של אביו להוצאותיו.
הוא גם מתאבל לזמן קצר על אובדן אחיו הבכור המנוח, פרד הבן, טייס חברת תעופה שבעצם שתה את עצמו למוות. ברגע ההתבוננות הפנימית הגדולה ביותר של הספר, דונלד ג'יי מביע חרטה על כך שתקף את פרד הבן על חוסר האמביציה שלו.
Art of the Deal אינו ספר נהדר, לפי כל דמיון. אפילו בזמנו, לפני צמיחתה של אגדת טראמפ, מבקרים בכמה עיתונים שהובאו בתחילת הספר מתארים אותו כ"שווה קריאה" בלבד. זה אפילו לא מדריך לעזרה עצמית ליזמים. "אם תשאלו אותי בדיוק מה מסתכמות בסופו של דבר העסקאות שאני עומד לתאר, אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה מאוד", מושך טראמפ בכתפיו.
מומלץ לקרוא אותו כמסמך היסטורי, במיוחד בגלל ששנות ה-80 לא היו ממש מתקדמות כמו שכולם זוכרים. רק התחדשנו, באמת. טראמפ מחשיב את עצמו כעובד חרוץ בצורה יוצאת דופן מכיוון שהוא מגיע למשרד בשעה 9 בבוקר, ולא עוזב עד 18:30 בערב. כיום, רוב אמריקה מחשיבה את זה כיום עבודה רגיל.
"אני משחק את זה מאוד משוחרר. אני לא נושא תיק... אני מעדיף לבוא לעבודה כל יום ורק לראות מה מתפתח". -- דונלד טראמפ, חתול מטורף- כריס טיילור (@FutureBoy)22 ביולי 2015
האירוניות הלא מכוונות נמצאות בכל מקום. לא רק שטראמפ מדבר לעתים קרובות על Television City, פיתוח בווסט סייד שבו הוא התכוון לשכנע את NBC לעבור ל"מגדל הגדול בעולם" (שלא נבנה מעולם), אלא שהוא גם מצהיר שבנקאים מוצאים בו הימור בטוח, באים אליו וקוראים לו לקחת את ההלוואות שלהם. טראמפ יכריז על פשיטת רגל תאגיד ב-1991.
הספר אולי משולב בצורה הטובה ביותר עם הרומן העכשווי American Psycho (1991), סיפורו הסוריאליסטי והשנוי במחלוקת של ברט איסטון אליס על יוצר עסקאות במנהטן שעשוי להיות רוצח סדרתי בלילה או לא. הגאונות של אליס הייתה לשמור על המספר הבלתי אמין שלו פטריק בייטמן להחליק על פני השטח של הדברים - לתאר את שגרת הפרימפינג המושלמת שלו, את הבגדים שלו, את רישומי פיל קולינס שלו, הכל בפירוט מייסר.
הנושא של טראמפ הוא נדל"ן, אבל קול המספר שלו, המשופר בסופר רפאים, נובח הקרנבל, הלא אמין, הוא בדיוק כמו של בייטמן. זה הקול של עשור שלא אבוד, אבל אולי צריך להיות.
Art of the Deal עדיין מכניס לטראמפ איפשהו בין 15,000 ל-50,000 דולר לשנה, שכפי שכל מחבר יגיד לכם הוא די נחמד להמחאת תמלוגים. (הם גם יגידו לך שאם אי פעם תראה תמלוגים כלשהם, זה אומר שהסוכן שלך לא השיג לך עסקה מספיק טובה על המקדמה - וזה די אירוני, בהתחשב שסוכנו של טראמפ היה אחד הראשונים לקרוא אמנות העסקה.)
2. תחשוב כמו אלוף
כמו סופרים רבים, טראמפ בילה שנים במדבר בעקבות ספר הלהיטים שלו. ההמשך, "הישרדות בפסגה" (1990), לא מניב לו תמלוגים. זהה עם אמנות ההישרדות (1991), פרסם את שנת פשיטת הרגל ההיא. למרות שטראמפ הוציא ספרים במהלך 20 השנים הבאות בקצב שיגרום לסופרים מהמאה ה-19 להסמיק - זו התקופה של אמנות הקאמבק, איך להתעשר, הדרך לפסגה, לחשוב כמו מיליארדר ו עצות הגולף הטובות ביותר שקיבלתי אי פעם -- נראה שאף אחת מהן לא תפסה עניין בקרב קהל הקוראים ההפכפך של אמריקה.
לא עד לחשוב כמו אלוף (2009), ספר שקרא תיגר על עצם הרעיון של מה זה אומר להיות ספר. הוא מתנשא לגובה של 3 אינץ' בלבד. אורכו של כל עמוד 11 שורות בלבד. "זו בדיחה, נכון?"השתוללמבקרים באמזון. אבל הבדיחה הייתה על כל מי שחשב שטראמפ יגרוף פחות מ-5,000 עד 15,000 דולר בתמלוגים שנתיים מהילד הרע הזה.
בהתחשב בגזרתו המוכנה לכיס ובתואר האולימפי שלו, אתה עשוי לצפות לחשוב כמו אלוף להיות ספר דרושים ואפוריזמים, ספר מדריך לפילוסופיית טראמפ - מחשבותיו של היו"ר דונלד.
במקום זאת, אפשר לתאר אותו כספר של אימיילים מעוררי השראה חצי כתובים. הראשון אומר לנו שברק אובמה יהיה נשיא גדול, בגלל המשבר הפיננסי שהיה אז - "הוא חייב להיות". השני מודיע לנו שסטיבן קינג הוא לא רק סופר גדול, אלא מסאי גדול, ומי שנאמן לעצמו, וזה נכס.
אנו מעודדים לשמור על ראש פתוח, להיות שחקן צוות, להיות אסירי תודה, ללמוד משהו חדש כל יום, להציב מטרה ולעבוד לקראתה, לא למכור את עצמנו בחסר. פיתגורס ומוצרט מוחזקים כאידיאלים היסטוריים, עם מעט הסבר.
טראמפ מחזיק "אנשים שלא תוהים" ותוהה מדוע. "אולי הם פשוט מפחדים לשאוף לתמונה הגדולה או לעוגה כולה", אומר טראמפ, מהדהד את ההוקעה הקודמת שלו כלפי העולם שאינו טראמפ. "זה עסק רע בכל רמה, אפילו המטפיזית."
לאן דונלד ג'יי טראמפ? הוא נעדר כאן לחלוטין, רוח הרפאים במכונה הכתובה ברוחות. הספר מוקדש לאביו של טראמפ, הפעם ללא שם.
3. זמן להתקשות
לאחר ההצלחה של Think Like a Champion, הרנסנס המחבר של טראמפ יצא לדרך. הוא המשיך כעבור כמה שנים עם Time to Get Tough (2011), מסמך שנתפר במיוחד עבור הרפובליקה הדמוקרטית של התקווה של עידן מסיבת התה - עם תנוחת הכיסוי הקלאסית של זרועות משולבות מול הקפיטול של ארה"ב.
קריאה זמן להתקשות ישר אחרי Art of the Deal, אפילו עם קורס הסורבה המנקה את החך שהוא Think Like a Champion, היא קצת הלם. זה כמו לאכול ארוחת צהריים עם קרוב משפחה רחוק בפעם הראשונה מזה שנתיים, ולגלות שהם בילו את הזמן הזה בצפייה בפוקס ניוז כל היום.
אמריקה היא כעת הרודני דינג'רפילד של המדינות, טראמפ חושש: "מצחיק, הנער המצליף של העולם, מואשם בכל, זוכה לזכותו על כלום, ללא כבוד". הנשיא אובמה הפך מהתקווה הגדולה של הספר הקודם להאשמתו בכך שהוא עורך "מסיבות מפוארות" בבית הלבן במקום "לקחת זמן ללמוד את השוק".
יש הרבה חוכמה ביתית על חשיבות כלכלת הנפט שאובמה פשוט לא מבין: "תחשוב על זה. אתה קונה כיכר לחם. איך זה הגיע לחנות?"
לפתע אובססיבי לגבי החוב הלאומי, שעומד בערך במקום שבו עמד כאחוז מהתמ"ג כשכתב את אמנות העסקה, טראמפ מציין שייקח 38 שנים לפרוע אותו במיליארד דולר ביום. אבל אבוי, "אין לנו 38 שנים... יש לנו ארבע, אולי שמונה שנים טופ".
לפני מה? זה אף פעם לא הובהר, אבל אולי המועמד טראמפ, ארבע שנים מאוחר יותר, יכול לפרט. יש להניח שזה משהו שקשור לסין, שדוחפת אותנו, רוכבת עלינו, "מכה אותנו כמו שק חבטות" ו"תבלע אותנו עד 2016" בזמן ש-OPEC "שואב את הארנקים שלנו". מה הפתרון לאיומים הזרים האלה? מיסים ותעריפים, או בדיוק אותו סוג של "פרוטקציוניזם הורג עבודה" שבגללו הימין מרבה ללעג את השמאל.
כל זה לא הגיוני, אפילו לפי ההיגיון שלו. המחבר של The Art of the Deal יהיה הראשון לציין שאי אפשר באמת להיות בעד "סחר חופשי והוגן" בפסקה אחת, ואז לקרוע עסקת סחר שמסירת מכסים על סחורות דרום קוריאניות בפסקה הבאה אֶחָד. טראמפ מודה שמלחמת עיראק הייתה טעות, ואז מתעקש שהעיראקים ישלמו את החשבון עבור הכיבוש שלהם. כאן נזרעים הזרעים להתקפותיו המשתוללות על מקסיקו.
המקום שבו הוא עקבי להפליא הוא בכעס שלו. זוהי המקבילה הספרותית להתלהמות של הווארד ביל ברשת. טראמפ כועס בטירוף, והוא לא מתכוון לסבול את זה יותר. לא עוד איש העסקים המדוד, הוא מרוכז עכשיו בכדור זעם אחד גדול, רעיון אחד גדול ובלתי קוהרנטי. אמריקה לא צריכה להיות השוטר של העולם, אבל היא יכולה וצריכה להיות הבריון של מגרש המשחקים בעולם.
לא משנה מה היתרונות של הרעיון הגדול הזה, הוא עבד עם הבסיס. טראמפ עשה את הנתח הגדול ביותר שלו של תשלומי תמלוגים שוטפים, 50,000 עד 100,000 דולר בשנה, מזמן להתקשות. יתכן ונראה יותר כמותו בעתיד.
למרות שדונלד ג'יי נדחק עוד יותר הצידה, אני אוהב לחשוב שהוא עדיין שם איפשהו. הוא יושב ברקע, לוגם מיץ עגבניות לארוחת צהריים, אבוד בחלומות על עסקאות גדולות. אולי כשתסתיים מועמדותו לנשיאות של טראמפ, דונלד ג'יי יורשה לכתוב ספר זיכרונות משלו - מלא בכל הייסורים, הבדידות והספקות העצמיים שטראמפ מנסה לגרש מתפיסת עולמו.
החזרת האני הרך והעצוב יותר של טראמפ עשויה להיות משימה קשה. זה עלול ללכת לאיבוד לתמיד, לקבור תחת שנים של התחכמות צרופה. אבל שוב, אף אחד מעולם לא הגיע לשום מקום בעולם הזה על ידי חשיבה קטנה.