ההתקדמות הגורפת של ההמדינה האסלאמית של עיראק וסוריה(דאעש) הוליד ויכוח ער על מי צריך לשאת באחריות העליונה להתפוררות עיראק וסוריה. מצד אחד, יש פרשנים רביםהפנה את האצבע לעבר ג'ורג' וו. בוש וטוני בלייראשר, לטענתם, כאדריכלי הפלישה ב-2003, ערער ביסודו את יציבות עיראק והוביל בסופו של דבר למשבר הנוכחי.

לג'יהאדים של דאעש עצמם ישעשה הון פוליטימתוך הפלתם המוצהרת של הסכם 1916 בין בריטניה לצרפת שחצבה את האימפריה העות'מאנית ויצרה את הגבולות המלאכותיים משהו, שכעת נראה שחרגו מעליהם.

זה ויכוח שקרי. זה לא מצב של "או-או". שחקנים ב-1916 וגם ב-2003 תרמו - בדרכים שונות מאוד - לכאוס של היום במזרח התיכון.

הימור אימפריאלי

"הסכם סייקס-פיקו" (וזה היה רק ​​הסכם) ניהל משא ומתן בין הדיפלומט הצרפתי פרנסואה ז'ורז'-פיקו לבין מקבילו הבריטי סר מארק סייקס בין 1915 ל-1916. מטרתו הייתה להבטיח שאחרי התבוסה הסופית של האימפריה העות'מאנית, מרחב השטח העצום המשתרע מהמפרץ ועד הים התיכון ומהים האדום ועד הים הכספי לא צריך ליפול לתוך ידיים עוינות ולא להתמוסס לכאוס. האינטרסים הבריטיים בנתיב היבשתי להודו, והאינטרסים הצרפתיים במזרח הים התיכון ובלבנט דרשו ש"ערביה" תופעל מלונדון ומפריז.

הסכם זה הושג בסודיות רבה מכיוון שבמקביל - הבריטים הציעו חלק גדול מאותו שטח למנהיגים ערבים, במיוחד השריף של מכה, חוסיין בן-עלי, בתמורה להשתתפות ערבית במלחמה נגד הטורקים. -- סיפורו של לורנס של ערב. כפילות זו הושלמה על ידי עודהבטחות בריטיות ללורד רוטשילדשל מולדת לעם היהודי בפלסטין - גם מונע בחלקו על ידי חיפוש אחר תמיכה יהודית במלחמה.

היה צריך להקשיב ללורנס.

סייקס-פיקו משמעותי בהקשר הנוכחי יותר בסמליות מאשר בחומר. מה שזה הסתכם הוא ששתי האימפריות הקולוניאליות נותרו בשלמותן לאחר מלחמת העולם הראשונה והוציאו לעצמן נכסים קולוניאליים נוספים נגד כל עקרונות ההגדרה העצמית שנחדפו בלהט כל כך על ידי וודרו וילסון הן כתנאי לכניסה של ארה"ב למלחמה והן במהלך הסכם ורסאי. אימפריאליזם והגדרה עצמית הם חברי מיטה מוזרים.

במקרה של השטחים שנודעו בעבר בשם מסופוטמיה, שהוענקו לבריטניה במסגרת מנדט של חבר הלאומים, המצב הסתבך עוד יותר בגלל מצב פשיטת הרגל האפקטיבי שבו יצאה בריטניה מהמלחמה. וינסטון צ'רצ'יל, כמזכיר הקולוניאלי בממשלתו של לויד ג'ורג', היה חייבלמצוא דרך לנהל את הטריטוריות האלה בזול. לפיכך הוחלט, בפגישה בקהיר במרץ 1921, ליצור מדינה חדשה - עיראק - מתוך שלושה מהוויליות (פרובינציות) הקיימות של האימפריה העות'מאנית, להעניק לה מלך ולהעניק לה מלך. לנסות לגרום לזה לעבוד לטובת האינטרסים של בריטניה.

לא מדינה בת קיימא

זה תמיד היה הולך להיות הזמנה גבוהה. שלושת המחוזות שנבחרו היו האדמות הערביות השיעיות סביב בצרה בדרום; המחוזות הערביים הסונים ברובם מצפון וממערב לבגדד במרכז; ו - בסופו של דבר (צ'רצ'יל הלך הלוך ושוב על חוכמת המהלך המסוים הזה) האזורים הכורדיים הסונים בצפון. תחת העות'מאנים, לשלושת המחוזות הללו לא היה כמעט שום קשר זה עם זה.

הם אימצו פילוגים עדתיים רוחביים (סונים ושיעים, ערבים וכורדים). הגבולות שנקבעו בפועל, הן במערב (הנושק לסוריה וירדן) והן בצפון (הנושכות לטורקיה ולאיראן), היו מועטים מאוד מבחינה גיאוגרפית או חברתית-תרבותית. המלך שהוצב על כס המלכות (פייסל, בנו של חוסיין) לא רק יובא ממכה, אלא היה סוני במדינה עם רוב שיעי גדול. "עיראק" התחילה רע מאוד.

איש מעולם לא הצליח להדביק את עיראק או לגבש זהות לאומית (בניגוד לזהות עדתית או פרובינציאלית). רצף של משטרים - מלוכניים, רפובליקנים, באת'יסטים - ניסו לעשות זאת הגיוני. הפיכה צבאית באה בעקבות הפיכה צבאית במהלך שנות ה-50 וה-60. בסופו של דברסדאם חוסיין השתלט על השליטה ב-1979ושלט בארץ באגרוף ברזל. השאלה היכן עיראק עשויה להיות היום אם סדאם עדיין היה בשלטון היא, למרבה הצער, עובדה נגדית שאי אפשר להתייחס אליה.

זה שבוש ובלייר פרצו, בעוצמה צבאית עצומה, לפוליטיקה הפכפכה ובקושי קיימא - עם תוכנית מלחמה (שינוי משטר) אך ללא תוכנית כלשהי למה שקרה אחר כך - היא כמובן גם גורם מרכזי בכאוס הנוכחי. בשביל בליירלהכחיש זאתהוא לא הגיוני במקרה הטוב, שערורייתי במקרה הרע. אבל פרשנים להכחיש שגם סייקס-פיקו חייב להיות אחראי זה לסרב לראות את הסדקים המקוריים העמוקים במבנה.

חלקים גדולים של האימפריה העות'מאנית לשעבר (סוריה, לבנון, ירדן, ארץ ישראל, אך גם, בשליטה איטלקית, לוב) טופלו באופן די דומה לזה שצ'רצ'יל אימץ לעיראק.

גם התרנגולות האלה פתאום חוזרות הביתה לנוח.

[img src="https://counter.theconversation.edu.au/content/28643/count.gif" caption="" credit="" ]