לוס אנג'לס -- אם אתם הורים בגיל מסוים שפשוט מתים לחלוק את היראה והפלא שחשתם ב-1993 עם צאצאים קטנים משלכם המשוגעים בדינו בסוף השבוע הזה, ובכן... כדאי לשקול להעמיד בתור בייביסיטר במקום.

בגלל ילדים, עולם היורה הוא לא סרט הדינוזאורים של אביך. זהו סרט סלאשר מזעזע ומסוגנן מאוד לבוש במחבוא דורס ממוחשב.

מהעדר הקטן של הדמויות הנתעבות שאתה פשוט יודע שהולכות להידפק ולהתפרק, לדם המתיז, לחתיכות חיים אכזריות, לניתוק פלג גוף עליון, להפרות מעיים ולהתגוננות, עולם היורה חייב להיות הסרט המסוקס ביותר בדירוג PG-13 -- עבור "רצפים אינטנסיביים של אלימות וסכנה במדע בדיוני" -- שיגיע למסך הגדול מאז פארק היורה. (וזה, אגב, מאולף בהשוואה, ובכל זאת איכשהו מפחיד יותר.)

עדים כמעט לכל הרג נוראי הם שני בנים, אותם מגלמים ניק רובינסון (שהוא בן 20 אבל משחק 16) וטי סימפקינס (שהוא בן 13 אבל מגלם 10) שמבינים שהוריהם מתגרשים רגע לפני שהמוות והביתורים מתחילים.

ילדים על המסך בדרך כלל לא מתים בחוץמשחקי הכס, אבל גם הצעירים האלה יכלו להיחטף, כי שום סכום של טיפול וכספי הסדר לא יפרום את ה-PTSD שלהם מספיק זמן כדי להכניס קרן של אושר.

לראות אותם רואים את הדברים האלה יהיה מרגיז לפחות כמו לראות אותו.

פשוט שכור את המטפלת, שכור להם את פארק היורה (שיפחיד אותם אבל בדרכים הנכונות), צאו מהדלת והפכו אותו לערב דייטים מלא בשנות ה-90 עם ארוחת ערב ב-TGI Fridays. כי עם כל הנוסטלגיה וההבל המטופש שנאפו בעולם היורה, למבוגרים יש ממש סיכוי טוב ליהנות.

פארק חדש, דינוזאורים חדשים

בערך 20 שנה אחרי הפיאסקו הביטחוני שממנו אף אחד כנראה לא למד כלום בפארק היורה, לקבוצה חדשה של משקיעים יש גרסה גדולה ומבריקה יותר של הפארק על אותו אי מול קוסטה ריקה. המוזיקה המוכרת מתנפחת כשאנו מקבלים את נוף המעוף הראשון שלנו של קהל בעל יכולת שנהנה מהפריבילגיה של ביקורו, ולרגע, נראה שהבמאי קולין טרבורו, שסרטו הגדול הקודם היה יקיר סאנדנס המפלג, Safety Not Guaranteed, זכה לתוצאה המושלמת איזון בין המודרני לבין המוכר.

ועדיין, למרות שאנחנו הקהל חיכינו בקוצר רוח לחזרה לפארק, הילדים האולטרה עשירים שגדלו עם דינוזאורים חיים בעולמם כבר משתעממים (למרות שהוא מכיל רק 20,000 איש בו זמנית). הנוכחות יורדת, ואנשי חלוק המעבדה התבקשו להמציא אטרקציה חדשה לגמרי לעורר מכירות.

אינדומינוס רקס קוראים לה: גדולה יותר, מהירה יותר, אכזרית יותר. היא הכלאה של טי-רקס וכמה יצורים "מסווגים", או כך לפחות מספרים לנו על ידי ברייס דאלאס הווארד, שמשחקת את קלייר האישה הבוסית שלא יכולה להתנתק, וזה בסדר כי אוון הבחור המגניב (כריס פראט) הוא כאן כדי לוודא שתסרוקת אנה וינטור והחולצה/חצאית הפרומים יסתובבו כמו שצריך עד הסוף. (עם זאת, העקבים הלא מעשיים הללו יישארו בהתרסה, לא משנה השטח או כמות הריצה לחייכם.)

[img src="https://admin.mashable.com/wp-content/uploads/2015/06/bdh.png" caption="לבסוף, קלייר לומדת איך להפסיק לדאוג ולאהוב את ה-T-Rex ב"עולם היורה ."" קרדיט="" ]

כריס פראט ואינדומינוס רקס

אם כבר מדברים על סטאר-לורד, פראט מגלם וטרינר של חיל הים ועובד בפארק הנוכחי שלמד איכשהו תקשורת בסיסית עם חבילה קטנה של מהירות. אה, וגם יש לו אופנוע שיכול לחצות את רצפת הג'ונגל הגולמית. בהשאלה ממארוול? בכל מקרה...

פראט עושה מה שהוא יכול עם אוון, שהוא לא כמעט אוהב כיף או שנון כמו הדמות שלו "שומרי הגלקסיה". אוון הוא פרגמטיסט שטוח ברובו שמעדיף ליין אחד טוב אבל בעיקר מתמודד עם קונפליקטים באמצעות פזילה צדקנית וקימוט מצח. פראט, שנראה כמו בחור נפוח שרק רוצה שכולם יהנו, לא מצליח במיוחד לעייפות העולם. אבל הוא גם לא ממש מבאס את זה.

אז... האם פראט הוא כוכב אקשן? Jurassic World לא מאשר או מכחיש את ההימור הזה, שיוניברסל לקחה עוד לפני שה-Guardians יצאו. אבל הוא נושא את החלק בכישרון מספיק כדי לגשר אותנו אל מה שבאמת שילמנו כדי לראות, כלומר לטאות עתיקות מתעוררות לחיים.

בנקודה זו, הרשו לי לגבות דקה: צפייה בפארק היורה של 1993 היא עדיין חוויה מדהימה בכך שהוא התיישן בצורה יוצאת דופן, מהרעיונות בתסריט ועד ליצירת הקולנוע היסודי שלו, כמו מים שפככים בכוס, צללים ולפידים , צלילים רחוקים היוצרים ציפייה ואימה. הדברים האלה אפשרו בתורם לתווים החזותיים הגבוהים ביותר לשיר באמת, מהעור של ברונטוזאורוס שעובר ממש מול עינינו ועד לאובייקט המפחיד במראה שהיה קרוב יותר ממה שנראה.

והאמת העצובה היא ש-22 שנים של התקדמות באנימציה ממוחשבת לקחו אותנו עד כה רק בדברים האחרונים. כמו הפטרונים הזכאים של הפארק, אנחנו צריכים יצורים גדולים יותר, מהירים ואכזריים יותר כדי להגיע למשהו קרוב לאותו ריגוש.

או כך נראה שהמשקיעים תמיד חושבים.

אינדומינוס רקס הוא בהחלט כל הדברים האלה, אבל יש משהו לא נעים מבחינה ויזואלית בדינו של טרבורו. אין להם לא את ההוד ולא את החקרנות של שפילברג. הגוון נראה כבוי, כאילו מתקני הצבע דילגו על שלב או שניים בפוסט, ונראה שהעיניים שלהם אף פעם לא ננעלות עם העיניים שלך.

קשה להצביע על זה, אבל זה רק שהם כל כך קצת... מכוערים? זה זה? מְנוּתָק? משהו לא בסדר בעדינות.

ואז - ואין כאן ספוילרים, זה היה שם בחוץ-- טי-רקס הישנה עצמה צצה ומראה לנו איך זה נעשה. זו רק אחת מניגיעות ההומאז' הרבות לפארק היורה שמנקרות את עולם היורה, חלקן מגיעות למשהו שלא קיים, חלקן מחברות ממש בין תעלות הדמעות.

כשאתה רואה אותה, ואת התפקיד שהיא ממלאת, כל הסרט הספירלי מתחבר די נמרץ, ואתה זוכר את תחושת היראה והפלא. אתה תשמח שחזרת לפארק. ושלא הבאת את הילדים.

אתה תיסע הביתה ותשלם לבייביסיטר, שכנראה תיקח את הכסף שלך ישר להופעת חצות.

כמו שהיא צריכה. זה סרט היורה החדש.